44 / 148
כהונת גרוניס
שלושה מאפיינים בדרכו השיפוטית
פרישת הנשיא
אין הם מחייבים שימוש בכללי טקס בזבזניים בזמן.
אכן, רצוי שחדר הדיונים יהיה שקט ושיהיה בו מנהל
דיון יחיד, אך אין שום שיקול של יעילות המחייב
את מנהל הדיון לשבת על בימת עץ, ללבוש גלימה
של כומר ולהתהדר בגרסה מקומית של גינוני אצו
־
לה אירופיים עתיקים. אם גינונים אלה מקדמים את
איכות ניהול הדיון, לא ברור מדוע הם מתקיימים רק
בבתי משפט. מדוע לא בבתי חולים, באולפני חד
־
שות או בקריה למחקר גרעיני? בכל המקומות האלה
מקיימים אנשים רציניים דיונים חשובים, לפעמים
תוך ניהול מושכל של כלכלת זמן, ולעולם אין הם
מקשטים אותו באוצר מילים מליצי ובשלל מחוות
המדגישות את ההיררכיה ביניהם. גם הטענה שגינוני
הכבוד מעודדים את ציבור המתדיינים לציית לצווים
שלטוניים מוסמכים לא הוכחה, ואף אינה מתיישבת
עם התנהגות השלטונות בהקשרים אחרים.
על רקע זה מתרחק המשפט בהדרגה מן השיח
האינטלקטואלי העדכני, ויורד קרנו של העיסוק במ
־
שׁפּוּט" של העולם
ִ
שפט, חרף הימשכות תהליך ה"מ
העסקי ושל החיים הציבוריים. חלקים מן העשייה
המשפטית עוברים סטנדרטיזציה ותיעוש, וחלקים
אחרים סובלים ממידה הולכת וגוברת של ניכור מצד
משתמשים שאינם מחויבים לכללי השיח הפנים־
מקצועיים.
מקור מתח חשוב בהקשר זה הוא המשפט החוק
־
תי, שהתרחבות העיסוק בו בעשרות השנים האח
־
רונות שנויה במחלוקת בארצות הברית, באירופה
ובישראל. מטעמים שלא זה המקום לפרטם, דעתי
היא כדעת המיעוט הוותיק והתקיף, הגורס שה
־
משפט החוקתי הוא תחום המשפט הנחות ביותר
מבחינת התוכן האינפורמטיבי של היגדיו. המשפט
החוקתי מדגים באופן הבולט ביותר את קשייה של
הדיסציפלינה המשפטית כולה; הוא עשיר באמירות
מופשטות, שהיחס בינן ובין ציוויים קונקרטיים אינו
יחס של נביעה. הוא מאפשר ויכוחים פנים־דיסצי
־
פלינריים ערים בשאלות כגון: "באילו מקרים ייבחן
היחס בין שתי זכויות באמצעות איזון אנכי ובאילו
באמצעות עקרון המידתיות?", שאלות המזכירות
במידה מעוררת גיחוך את המחלוקת התאולוגית
החריפה שבין מונופיזיטיות ודיופיזיטיות או את
שורת הוויכוחים הסכולסטיים העמוקים בשאלה
כמה שדים יכולים לרקוד על ראש סיכה. משתמשים
מיומנים בכלי העבודה המשפטיים מתקשים מאוד
לעמוד על הקשר שבין סוגיות אלה ובין חיתוך הדין
במקרה מסוים.
הנשיא גרוניס מסיים אפוא כהונה כמנהיג של
מערכת שלטונית המיישמת דיסציפלינה הנתונה
בזמנו במשבר עמוק, ואילו המשפט החוקתי הוא
אתר מרכזי שבו מתגלה המשבר הזה.
שפלות רוח
אחד הסממנים הברורים לאופיו האנכרוניסטי של
המשפט הוא הלשון המשפטית וסגנון הכתיבה המ
־
שפטי, ובמיוחד - השפה שבה נכתבת פסיקתן של
ערכאות השיפוט הבכירות. שפה זאת מרבה בשי
־
מוש בשברי ניבים רצוצים, וסימן ההיכר של גרסתה
העברית הוא ביטויים מתורגמים מאנגלית ותחביר
שהוא חיקוי קלוש של התחביר של פוסקי ההלכה
המאוחרים. הסיבה לכך היא התשתית הסוציולוגית
שעל בסיסה קם המקצוע המשפטי, המעודדת מש
־
פטנים לבדל את עצמם כבעלי מקצוע באמצעות
שימוש מוזר בשפה. החוקר פיטר טירסמה תיאר
תופעה זאת באופן משעשע אך מאיר עיניים בנוגע
לשפה המשפטית האנגלית, הגדושה ציטוטים לטי
־
ניים וצרפתיים והמתאפיינת בדיוק־יתר כפייתי בע
־
ניינים מסוימים בצד אי בהירות מוחלטת בעניינים
אחרים.
בכתיבת פסקי דין בתרבות המשפטית האנגלו־
אמריקאית והישראלית של המאה האחרונה נוסף
לכך מאפיין נוסף, ספק סגנוני וספק תוכני, והוא
הבלטת אישיותו של המחבר. פסקי דין מרבים לתאר
את הדברים מנקודת מבטם הסובייקטיבית של
מחבריהם, מדווחים בהרחבה על רגשותיהם כלפי
התרחישים או השאלות שהוצבו להכרעתם (כגון:
זעזוע מוסרי, ספקות מנקרים, תחושת עומס כבדה
של האחריות וכיוצא באלה), ומשתפים את הקורא
באסוציאציות התרבותיות הרחבות שמעורר נושא
הכתיבה אצל המחבר: פזמונים פופולריים, פסוקים
מכתבי הקודש, ציטוטים ספרותיים וקולנועיים,
הלצות ומכתמים. סגנונם קרוב יותר לזה של מאמר
פובליציסטי, דוגמת החיבור הנוכחי, מאשר לסגנון
המקובל ביתר המסמכים השלטוניים או הבירוקר
־
טיים, בדברי החקיקה או במסמכים מדעיים ומקצו
־
עיים.
ממה נפשך:
אם ה"מגע" בין ראשי
מערכת המשפט ובין
לשכת עורכי הדין
הוא מתפקידם, לא
ברור על סמך מה
הם רשאים להפסיקו,
ואם הוא עניין
חברתי פרטי, חיצוני
לעיסוקם - עלינו
לבקש מהם שיחדלו
לעסוק בו בשעות
העבודה ממתקניה
של מדינת ישראל
ינואר 5102
עורך הדין
׀
44