סדר יום
צביון השבת בישראל: בעקבות עע"ם 21/9642 ברמר ואח' נ' עיריית תל אביב ואח'
של היערכות מראש כדי ליהנות ולאפשר לאחרים
ליהנות מיום שונה של רגיעה, נראה לי ממד רצוי של
חינוך לתרבות ציבורית משותפת. חיים טובים אינם
בהכרח חיים שבהם הכל זמין 42 שעות ביממה כל
השבוע, גם בערים הגדולות ביותר בעולם.
חיוני להכניס לנושא גם את הממד הכלכלי. הן
בשל החשיבות הכלכלית של יום מנוחה משותף
דווקא לקבוצות מוחלשות הנגררות לעבודה בשבת,
אבל גם בשל עניין דמות המרחב הציבורי והגב
־
לות על כוחות השוק בנושא התחרות ההוגנת. לא
מדובר רק במאבק תרבותי, אלא גם במאבק הכרוך
באינטרסים כלכליים משמעותיים. גודל האינט
־
רסים הכלכליים תלוי בנטיית בני החברה לצרוך
דווקא בשבתות, בשילוב עם אילוצים דתיים, חבר
־
תיים, משפטיים או תרבותיים המגבילים זמינות של
עסקים בשבת. כך שיש פה משחק מורכב. העובדה
שבשבת אנשים אינם עובדים
ולכן הם פנויים יותר לעסוק
בין השאר גם בקניות היא־
היא שעושה את השבת ליום
עסקים מוצלח כל כך.
חשוב להבחין בין סוגי
יישובים ושכונות ובין סוגי
עסקים. חנויות מזון ובתי
מרקחת שונים במהותם מח
־
נויות של בגדים או רהיטים.
ואלה שונים במהותם ממרכזי
בילוי כגון בתי קפה, מסעדות
או בתי קולנוע. וחשוב לספק
צרכים אמיתיים, אך ליצור
תמריצים כלכליים ותרבותיים כדי לעודד שבת שונה
שהיא בעיקרה יום מנוחה לרוב הציבור היהודי. בנו
־
סף, צריך ליצור מערכת המחייבת כל עסק לשבות
ביום לפי בחירתו, ולתת תמריצים כלכליים שיכוונו
זאת כך שהבוחרים לסחור בשבת יהיו מספיקים אך
מעטים, ושתהיה מידה של גיוון בבחירה בימי מנוחה
למי שבוחר לפעול בשבתות.
במילים אחרות, שיקולים תרבותיים, חברתיים
וכלכליים מצדיקים הסדר המייצר תמריצים, משפ
־
טיים וכלכליים, ליום מנוחה משותף ומרחב ציבורי
המשקף אותו, יחד עם זמינות סבירה אך לא כללית
של מקומות בילוי ואפשרות לרכוש מוצרי מזון
בסיסיים ותרופות גם בשבת; ויחד עם הבטחה כי
מקומות הפתוחים בשבת ישבתו יום אחר בשבוע,
ויבטיחו את זכויות עובדיהם.
משפט ושפיטה: הכרחיים אך לא מספיקים
החוקים הבלתי דיפרנציאליים של מרבית הערים
והמועצות המקומיות אינם משקפים את מכלול
הדרישות האלה, ואכן דורשים התאמה. עם זאת,
התמודדות נכונה עם סוגיית השבת במרחב הציבו
־
רי ועם ההיבטים הכלכליים הקשורים בה (ובמבנה
המסחר המודרני בכלל, שיוצר לחצים משמעותיים
על חנויות משפחתיות ושכונתיות) דורשת היע
־
רכות רחבה, הן מטעם הרשויות והן מטעם המ
־
נהיגות החברתית, התרבותית והכלכלית של הציבור.
הוראות חוק, קל וחומר פסק דין של בית המשפט
העליון לבדו, לא יוכלו ליצור את השינויים הנחוצים.
גם אם לא יהיה כל חוק
המסדיר שעות פתיחה וס
־
גירה של עסקים ויום מנוחה
רשמי משותף, סביר להניח
כי יהיה דפוס חברתי שיצור
הבדלים בין יום ולילה ובין
ימי השבוע ויום המנוחה
המועדף של האוכלוסייה.
בעיקר מבין אלה החושבים
על הנושא כעניין של "כפייה
דתית" יש מי שאכן מבקשים
כי החוק יכיר בחירות מלאה
למסחר ולעסקים בשבת.
יש לדחות רעיון זה מכל
וכל, והוא איננו מקובל בשום מדינה מערבית. היע
־
דר חוק משדר כי הנושא של שעות פתיחה וסגירה
של עסקים למיניהם הוא עניין להחלטה של בעלי
העסקים עצמם, ללא יד מכוונת ומסדירה, ומוכתב
אך ורק על ידי היצע וביקוש. חירות גורפת כזו עלו
־
לה לייצר מרוץ לתחתית של תחרות בלתי מרוסנת,
שתפעל לרעת המקפידים על תרבות של הפרדה בין
עבודה ומנוחה ועל זכויות עובדים ורווחתם. יתרה
מזו, חירות כללית כזו, משמעה שאין לרשויות כוח
לתת תמריצים משמעותיים לכיוון הפתרון הרצוי
ששרטטתי למעלה.
וחשוב מכל, נושאים אלה אינם יכולים להישאר
אכן יש בהגבלות על פעילות
בשבת משיקולים כאלה
יסוד של פטרונות, אף אם
אין בזה כפייה דתית ממש.
אני עצמי אינני נבהלת מכך.
חיים טובים אינם בהכרח חיים
שבהם הכל זמין 42 שעות
ביממה כל השבוע, גם בערים
הגדולות ביותר בעולם
אוקטובר 3102
עורך הדין
׀
12
