סדר יום
צביון השבת בישראל: בעקבות עע"ם 21/9642 ברמר ואח' נ' עיריית תל אביב ואח'
ציאות הזו תימשך, ובעתיד הנראה לעין אף ישתפר
מצבם של העסקים שהיו פתוחים בשבת מפני שלא
יוטלו עליהם קנסות. בנוסף, עדיין לא ברור עד כמה
תהיה אכיפה יעילה כלפי עסקים שיחליטו לפתוח
בשבת אחרי פסק הדין. אשר לטווח הארוך, אין
לדעת איך ישפיע פסק הדין על המציאות. הדבר תלוי
בחוק שאולי ישונה, בהחלטותיהם של בעלי עסקים,
כאלה שכבר פתוחים בשבת וכאלה שאינם פתוחים,
בנחישות האכיפה של העירייה, ובהתארגנות תו
־
שבי העיר, אם ירצו בכך, להתלונן על מטרד הנג
־
רם להם מעסקים פתוחים בשבת (או בשעות לילה
מאוחרות).
למרות זאת אינני מסכימה עם אלה שאמרו, לפני
פסק הדין ואחריו, כי מוטב היה להניח ל"ישראבלוף"
להימשך, שכן המציאות המורכבת שנוצרה בצל
החוק שלא נאכף (רוב העסקים סגורים בפועל,
ממגוון טעמים) טובה יותר
מכל חלופה סבירה שאפשר
להשיג (ראו למשל: מאמרו
של ישי בלנק, "ישראבלוף
בתל אביב, פתרון מצוין",
.)27.6.13 ,
ynet
דמותה של השבת כיום
מנוחה משותף במרחב הצי
־
בורי היהודי במדינת ישראל
היא עניין בעל השלכות תר
־
בותיות, חברתיות וכלכ
־
ליות החורגות מהוויכוח על
"שמירת שבת" כעניין דתי
או על שלטון החוק. המש
־
פט אמור להיות כלי עזר למימוש מטרה חברתית
רצויה. ה"ישראבלוף" מאפשר הימנעות מלנסח מהי
המטרה החברתית שאליה אנחנו שואפים, והימנ
־
עות מזיהוי הכלים שיאפשרו לנו לממש אותה או
אף לשאוף להשגתה. הדבר הופך את ההסדר בפועל
לבלתי יציב ולחסר כיוון, ולכן פוגע ביכולתנו להשיג
את המטרות החברתיות והתרבותיות שביסוד המ
־
ציאות הרצויה.
אם כן, סדר השאלות הנכון הוא זה: מה המט
־
רה הרצויה? ואיך נגייס את הכוחות, כולל ההסדרים
המשפטיים ואכיפתם, למימוש הטוב ביותר האפשרי
שלה?
דמותה הרצויה של השבת
לטעמי, את הדיון בהסדרת השבת בישראל (ואת
ההסדרה הכללית יותר של שעות עבודה ומנוחה)
חשוב שלא לעשות במסגרת יחסי דת ומדינה, שכן
זו מסגרת שנוטה להיות בינארית וקונפליקטואלית.
מחד גיסא יש רצון "לאכוף" על המרחב הציבורי את
מצוות שמירת השבת, ולהחילה גם על מי שאינם
שומרי מצוות ועל מי שאינם יהודים, ומאידך גיסא
ישנו מאבק של נוחות ואינטרסים כלכליים, המתח
־
זה כמאבק לחופש דעה ולחופש מכפייה דתית.
יהודים שומרי מצוות מקיימים את מצוות השבת
כחלק מאמונתם הדתית. שיקולים של כבוד ושכנות
טובה עשויים להצדיק הגבלות מסוימות על פעילות
במקום ציבורי, בייחוד אם יש בו ציבור דתי גדול
או מוסדות דתיים חשובים שיש בהם פעילות שבת
מיוחדת, גם כדי לא לפגוע
ברגשותיהם. בדרך הטבע,
בשכונות שיש בהן רוב מוצק
של שומרי מצוות, יש משא
־
לה לשמירת שבת גם במקום
הציבורי, וביקוש מועט, אם
לא התנגדות פעילה, לפעי
־
לות שיש בה חילול שבת.
אולם לא על כך מתנהל
הדיון על אודות אופייה של
השבת במרחב הציבורי ביש
־
ראל. השאלה איננה שמירת
מ
�
השבת, אלא המש
תמצוו
עות התרבותית והחברתית
של שמירה על יום מנוחה אחד ומשותף לכל הציבור
החי בארץ או במקום מסוים. אני, שאינני שומרת
מצוות, רוצה יום מנוחה משותף, ייחודי ונפרד, שונה
משאר ימי השבוע, מצירוף של שיקולים תרבותיים
וחברתיים. אבל בחירת היום ליום השבת עצמו היא
מאפיין תרבותי מרכזי של יהודיותה של המדינה.
הידיעה שגם ביהדות העניין בשבת איננו רק אלוהי
ואמוני אלא גם חברתי וכלכלי וכלל־אנושי היא
בעיניי מקור לשמחה ולגאווה. אכן יש בהגבלות על
פעילות בשבת משיקולים כאלה יסוד של פטרונות
(אף אם אין בזה כפייה דתית ממש), אך אני עצמי
אינני נבהלת מכך. חינוך לתרבות של התכוננות,
בפסק הדין מוסבר כי אין כאן
עניין של מחלוקת אידיאולוגית
על היחס הנכון לשבת, אלא
"רק" עניין של שלטון החוק.
כל עוד חוק העזר אוסר על
פתיחת חנויות בשבת באופן
גורף, חובה על העירייה
לשקול איך לגשת לאכיפתו
בצורה שלא תרוקן אותו מתוכן
אוקטובר 3102
עורך הדין
׀
10
