Page 92 -

לוגו לוגו גג גג גג גג גג גג
למה עזבתי את המקצוע
שלים במסדרון, לרדות ולשרת, לבקר ולהתחנף.
בקיצור, לדלג מפוזיציה אחת למנוגדת לה באופן
חלק וטבעי בלי להניד עפעף מיותר או להיזקק
לריסטארט פנימי כלשהו.
3. עורכי הדין הטובים הם אמנים בלספר סיפור חזק
ומשכנע שנארג במיומנות מאמת ומשקר המעור ־
בבים זה בזה.
וזה מביא אותנו לשופטים הנדרשים להכריע בין
הסיפורים האלה. באתוס המתחייב נתפסת הרשות
השופטת כדבק שמחזיק את חישוקי החברה. השו ־
פטים הם המקצוענים הערכיים האולטימטיביים,
שתפקידם להכריע ללא מורא וללא משוא פנים בין
אדם לחברו, בין האדם למדינתו, להוציא לאור צדקם
של אביון ושל אלמנה ולרסן
את השרירות השלטונית.
ללא חרב וללא ארנק אבל
חמושים במצפונם, בידענו ־
תם, בטוהר לבבם ובניטר ־
ליות האובייקטיבית שלהם.
אז זהו, שלא ממש. תפ ־
קידם בפועל הרבה פחות
הרואי: עליהם לבחור בסי ־
פור האמת־שקר המשכנע
יותר שהוגש להם בידי עורכי
הדין. סיפור מורכב ופתלתל
שנארז בקלסרים ובארגזים
שאינספור יערות גשם הוכ ־
חדו כדי להביאו לעולם.
ליתר דיוק, כדאי לחלק את
השופטים לשתי קטגוריות עיקריות לעניין זה. יש
שופטים המניחים על מאזני הצדק המטפוריים את
שני הסיפורים המתחרים שהוגשו להם, ומכריעים
כנטיית כפות המאזניים. ויש שופטים שלא ממש
אכפת להם מהסיפורים ומהמאזניים. בעבר הם
היו עורכי דין, ולכן הם מצוידים באותה האמנות
המאפשרת גם להם לרקוח את התוצאה הרצויה
בעיניהם. את השופטים הראשונים מקובל לקט ־
לג כפורמליסטים ואת האחרונים כאקטיביסטים.
בכל מקרה אלה ואלה אינם נציגי הצדק האלוקי עלי
אדמות. וזו לא בהכרח בשורה פסימית או שלילית;
מאחר שהצדק האלוקי טרם התגלה, עלינו להסת ־
פק בצדק האנושי. והצדק הזה מופקד בידי שופטים
שכולנו מקווים שהם ישרי דרך, יודעי חוק ומשפט,
אבל מוגבלים - או לסיפור שעורכי הדין מספרים
להם או להשקפתם ולידיעתם על העולם, על הצדק
ועל החיים.
כמלווים את המאבקים האלה מיציע העיתונות,
גם אנו נשאבים למשחק הזה. וגם כאן אנו הר ־
שות הרביעית. רביעית לאחר שלושת אלה: האדם
שנאבק על חייו, על כבודו ועל עתידו; עורכי הדין,
משני הצדדים, המשווקים את הנרטיבים המתחרים
- המרשיע והמזכה; ובתי המשפט הנדרשים להכ ־
ריע. במובן זה העיתונאים דומים יותר לשופטים. לא
משלמים לנו כמו לעורכי הדין כדי לשכנע באמיתות
הסיפור, אבל משלמים לנו (הרבה פחות) כדי להאזין
לצדדים ולספר את הסיפור
לקוראים/צופים/מאזינים
לפי העובדות, לפי הבנת ־
נו את המצב המשפטי, לפי
השקפת עולמנו.
במובן זה אנו, עיתונאי
המשפט ופרשני המשפט, לא
ממש עזבנו את המקצוע אלא
נשארנו בו כסוג של שופ ־
טים. איננו האיש בשחור עם
המשרוקית על המגרש, אלא
שופטי יציע העיתונות. על
חשיבותנו, על משקלנו ובעי ־
קר על האופן שאנו ממלאים
את משימתנו ניטש ויכוח עז,
אבל לא זה המקום להידרש
אליו.
כ"שופט יציע" אימצתי כמה עקרונות המלווים
אותי בפענוח הסיפור: הקפדת יתר עם הרשויות
בבואן לאכוף את המשפט; מתן משקל אמיתי
לספק הסביר, שמשמעותו הרשעת אדם רק במקום
שראיות התביעה אינן סובלות סיפור חלופי; ובעיקר
ההפרדה הקשה לעיכול כי ייתכנו מצבים שבהם אדם
יצא זכאי בדינו אף שהוא רחוק מלהיות צדיק.
העקרונות האלה נגזרים מההכרה שמלווה רשי ־
מה זו מראשיתה. המגבלות שלנו בהבנת הסיפור.
במיוחד הסיפור שעורכי דין מוכשרים וחדורי שלי ־
חות עזה רקחו והניחו בפנינו - סיפור של אמת
 ושקר.
העיתונאים דומים יותר
לשופטים. לא משלמים
לנו כמו לעורכי הדין כדי
לשכנע באמיתות הסיפור,
אבל משלמים לנו כדי
להאזין לצדדים ולספר את
הסיפור לקוראים/צופים/
מאזינים לפי העובדות, לפי
הבנתנו את המצב המשפטי,
לפי השקפת עולמנו
אפריל 3102 עורך הדין ׀ 92