23 / 148
צילומים: פלאש 09
נשיאת בית המשפט העליון עם ראש הממשלה, נשיא המדינה וראשי המפלגות ביום השבעת הכנסת, 13 במרץ 5102
הפעילות התקשורתית, כאילו אפשר באמת להבחין
בין "חדשות" טהורות ובין "תעמולה". האם אפשר
להצדיק בדיעבד את ההחלטה לשדר את נאום נת
־
ניהו בקונגרס האמריקאי בעיכוב של חמש דקות,
בעוד נאומו של מאיר דגן בהפגנת ההמונים נגד
נתניהו כעבור ימים אחדים שודר בשידור חי? ומה
יכולים עורכים לעשות בחמש הדקות האלה?
הקושי השני המתעורר הוא ביחס למגרש המשח
־
קים העקום שנוצר בגלל הסדרים שונים ביחס לעי
־
תונות כתובה, לרדיו, לטלוויזיה ולרשת האינטרנט
לגווניה - גם כשמדובר בתכנים זהים. חוק התעמולה
טורח לאסור על תעמולת בחירות בכלי טיס או בכלי
שיט, אך אינו עוסק באחד מכלי התעמולה המרכזיים
ביותר כיום: האינטרנט. בראשית 3102 החליט יו"ר
ועדת הבחירות דאז, השופט רובינשטיין, להחיל את
החוק על האינטרנט גם בהיבטים תוכניים (למשל
כדי לאסור פרסום גזעני) וגם בהיבטים אחרים (כגון
דרישה של פרסום זהות מזמין התעמולה). השופט
הסביר בסיכום הלקחים שלו ממערכת הבחירות מה
היו מניעיו: "לא ראיתי, שלא כפסיקה קודמת ותפי
־
סתי שלי בתחילה, לפטור את האינטרנט מתחולת
חוק דרכי תעמולה, וזאת כדי שלא להפוך את החוק,
עם ההתפתחויות הטכנולוגיות, לחוכא ואיטלולא".
זוהי גישה בעייתית ביותר מבחינה חוקתית, הואיל
והיא פוגעת בזכות לחופש ביטוי, דווקא בתקופת
בחירות, ללא הסמכה מפורשת בחוק. היא יוצרת גם
בעיות פרקטיות, משום שוועדת הבחירות המרכזית
היא מגנט לתשומת לב תקשורתית בתקופת בחי
־
רות, והרחבת הסמכות גוררת עתירות נוספות. הר
־
חבת הדלתות שהתבטאה במספר גבוה בהרבה של
החלטות בתקופת רובינשטיין לעומת קודמיו הופכת
את ועדת הבחירות לשחקן פעיל יתר על המידה,
23
׀
עורך הדין
אפריל 5102