62 / 148
כהונת גרוניס
דיוקן של נשיא מורכב
פרישת הנשיא
ההרכב במתן פסק דין.
ואם בתיקי אולמרט עסקינן, גרוניס נקט צעד
חריג במסגרת הערעור המתנהל בעליון בפרשת
הולילנד (ע"פ 41/6544) כשהחליט, בלא שנתבקש
על ידי מי מהצדדים, להוציא מההרכב את השופט
יורם דנציגר ולהחליפו בשופט צבי זילברטל. זאת
נוכח העובדה שדנציגר הוא חבר קרוב של עו"ד קנת
מן - המייצג את אחד הנאשמים בתיק הולילנד. הק
־
פדתו הפתאומית של גרוניס בעניין זה אינה תואמת
את גישתו הכללית בתחום פסלות שופטים, שהייתה
גישה מצמצמת ביותר, וכמעט לא איפשרה שימוש
אמיתי בבקשות פסלות שופטים בערכאות השונות,
גם במקרים שהצדיקו זאת.
דומה שגישתו הכללית הגורסת שיש לתת לשופ
־
טים גיבוי מוחלט, בלי קשר לכשלים שדבקו בהת
־
נהלותם, התבטאה יותר מכל בהחלטתו לפטור את
השופטת ורדה אלשיך בנזיפה למרות ממצאיו הח
־
ריפים של נציב התלונות על שופטים אליעזר גולד
־
ברג בפרשת "הפרוטוקול המשופץ". אלשיך, בגיבויו
של גרוניס, המשיכה בכהונתה כאילו לא אירע דבר
עד לפרישתה בכבוד ויקר מכס השיפוט.
אפילוג
האם גרוניס פרע את השטרות שעליהם הכריז עם
השבעתו לנשיא? גם אחרי פריטתם לפרוטות של
הישגיו וכישלונותיו, התשובה אינה ברורה. תורמת
לה העובדה שיותר מנשיאים קודמים לפניו נותר
גרוניס לא פעם בדעת מיעוט, כנגד חבריו לבית
המשפט העליון. מובן שמותר לשופט לאחוז בדע
־
תו, ומותר להחזיק גם בדעות מיעוט, אך כשמדובר
בנשיא העליון יש לעובדה זו משקל בהערכת מידת
"המנהיגות המשפטית" שגילה ויכולתו לשכנע את
חבריו בצדקת עמדותיו.
נטייתו של גרוניס להיוותר בעמדת מיעוט ניכ
־
רה עוד קודם למינויו כנשיא. לצד עמדתו בפרשת
חוק טל ב־2102, גם בפרשת ההכרה בגיורי־קפיצה
רפורמיים לצורך מתן מעמד לפי חוק השבות תמך
גרוניס בעמדת המיעוט ששללה הכרה שכזאת (בג"ץ
99/7952); כשופט צעיר בעליון הוא נותר במיעוט
בפרשה שבה פסל בג"ץ את פיטומם של אווזים בני
־
מוק של התאכזרות לבעלי חיים (בג"ץ 10/2329);
ובפרשת יששכרוב, שבה הוסמכו בתי המשפט הפ
־
ליליים לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, הוא נותר
בדעת מיעוט מול שמונה מחבריו (ע"פ 89/1215).
בעת כהונתו כנשיא נותר גרוניס במיעוט בפסק הדין
שבו בוטל בפעם השנייה התיקון לחוק למניעת הס
־
תננות (בג"ץ 31/5837), וכאמור גם בפרשת רוכברגר.
בהזדמנות מרכזית אחת בכל זאת נטל לידיו גרו
־
ניס את מושכות ההנהגה השיפוטית. גרוניס לא היה
שבע רצון, בלשון המעטה, מפסק דינו של העליון
בערעורה של העיתונאית אילנה דיין על חיובה בל
־
מ
�
שון הרע בתביעתו של סרן ר' (ע"א 01/157). בס
כותו כנשיא העליון הוא הורה לקיים דיון נוסף בפ
־
רשה, שיתמקד בשאלה שהעסיקה אותו, אף שספק
אם הייתה מרכזית להכרעה בתיק - תחולת ה"אמת
לשעתה" כממלאת את יסוד "אמת הפרסום" במס
־
גרת ההגנות בחוק לשון הרע. בהמשך, כראש ההר
־
כב המורחב בדיון הנוסף (דנ"א 21/1212), ביטל את
הלכת ה"אמת לשעתה" והוביל דרישה כי רק אמת
לאמיתה, גם אם התגלתה לאחר הפרסום המקורי,
תאפשר את הגנת "אמת הפרסום".
אולי יש בכך תנא דמסייע בניסיון לאפיין את דרכו
המקצועית; את משקלו כראש הרשות השופטת
הטיל הנשיא העשירי של בית המשפט העליון אך
ורק בנושאים הקרובים לליבו, שהיו חשובים מספיק
בעיניו.
נאמן למקור
אין אמת לשעתה
במסגרת הגנת אמת הפרסום, על
המפרסם להוכיח כי הדבר שפורסם
היה האמת. אמת זו היא אחת ויחידה, והיא
נקבעת על בסיס מכלול הראיות העומדות
בפני בית המשפט, וזאת אף אם נתגלו לאחר
הפרסום. לצורך הגנת אמת הפרסום, לא די
ב'אמת לשעתה' כפי שפורשה בפסק הדין
בערעורים. לא ניתן להסתפק אך במה שנחזה
להיות האמת בעת הפרסום".
דנ"א 21/1212 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך
אשר גרוניס
ינואר 5102
עורך הדין
׀
62