60 / 148
כהונת גרוניס
דיוקן של נשיא מורכב
פרישת הנשיא
שות. אפשר שראוי לחזור לשימוש במינוח של חוסר
סבירות קיצוני, שדומה שנשתכח במקצת".
עקרון כיבוד "דין הבוחר" המשתקף בהכרעות פו
־
ליטיות, המוביל להימנעות של בית המשפט מהתע
־
רבות שיפוטית, ניכר היטב גם בפרשת ראשי הערים
שהואשמו בפלילים - צבי בר, שלומי לחיאני, יצחק
רוכברגר ושמעון גפסו. חודשים אחדים לקראת הב
־
חירות המוניציפליות ב־3102, לאחר שביוזמת גרוניס
ניצל בר מהדחה מכהונת ראש עיריית רמת גן על
יסוד הצהרתו כי לא יתמודד על כהונה נוספת (בג"ץ
י
�
11/1415), התנערו עמיתיו של גרוניס לעליון מג
שתו והחליטו להורות על הדחתם של ראשי הערים
האחרים מכהונתם נוכח כתבי האישום שהוגשו נגדם
(בג"ץ 31/1294). גרוניס, שנותר לבדו בדעת מיעוט,
סבר כי "נוכח העובדה שהבחירות לרשויות המקומיות
עומדות בפתח, אין הצדקה להתערבות שיפוטית. אין
זה ברור לי מדוע לא ניתן
להמתין לתוצאות הבחירות,
ובדרך זו לגלות האם הציבור
מוכן ונכון להצביע עבור מוע
־
מדים שכיהנו כראשי רשויות
מקומיות ואשר מעל ראשם
תלויים כתבי אישום".
איש של פרוצדורה
אחת התשוקות המקצו
־
עיות של גרוניס בתחום המ
־
שפט, אם אפשר להתבטא
כך, נעוצה בתחום הפרוצ
־
דורה והיעילות השיפוטית.
גם כשהוא נדרש לשאר רוח,
נתונים מעייניו לענייני פרו
־
צדורה. יש דברים שהם כנראה חזקים יותר מהאדם.
"כשופט בערכאה הדיונית הוא מעולם לא חרג
ממכסת 03 הימים שמקצה הדין לכתיבת פסק דין",
ספד גרוניס לשופט אדמונד לוי, שהלך לעולמו במרץ
אשתקד. כמעט לא היה נאום שנשא בזמן כהונתו, בין
בטקסי השבעת שופטים בין בכנסים משפטיים, שלא
הזכיר בו היבט סטטיסטי כלשהו בדבר המאמץ להת
־
גברות על מלאי התיקים הפתוחים בערכאות השונות.
כנשיא פעל גרוניס בכמה אפיקים במטרה להג
־
ביר את ההתייעלות. הוא עורר את זעמם של ארגוני
המגזר השלישי כאשר פעל להגדלת סכומי ההוצאות
שהוטלו עליהם במקרים שנדחו עתירותיהם לבג"ץ
כעותרים ציבוריים. נטייתו להרחיב את ההרכבים
בעליון שידונו בעתירות בעלות היבטים עקרוניים
יכולה להיתפס דווקא כצעד נוגד יעילות, אך למעשה
הייתה זו דרכו לחסום כל אפשרות לקיומו של דיון
נוסף באותן סוגיות. גרוניס גם גיבש נוסח מעודכן
לנוהל שפרסמה לראשונה קודמתו בתפקיד, ביניש,
המצמצם במידה ניכרת את האפשרות לדחות דיונים
לבקשת אחד הצדדים או באי כוחם.
נוהל נוסף שגרוניס תומך נלהב שלו הוא זה המ
־
בקש לקיים משפטים "מיום ליום", שפירושו בחיי
המעשה שלושה או ארבעה דיונים בשבוע בתיקים
בעלי היקף נרחב. כבר ב־9002 רשם גרוניס תקדים
כשסירב לאפשר את בקשת סנגוריו של הנשיא לש
־
עבר משה קצב להתפטר מהייצוג במחאה על הח
־
לטת הרכב השופטים במחוזי
לקיים את הדיון במתכונת
אינטנסיבית (ע"פ 90/5685).
"אי־קיום החובה בדבר שמי
־
עה רציפה פוגע הן באינטרס
הציבורי והן באינטרס של
הנאשם", הוא נימק. "אין
ספק בדבר, ששמיעה רציפה
תביא לקיצור משך המש
־
פט. במקומותינו אין זה נדיר
שהליך משפטי נפרש על פני
שנים... קשה לקבל שמשפ
־
טו של הנאשם יימשך במשך
שנים ארוכות".
על רקע הערות אלה קשה
שלא לתמוה נוכח הסחבת
שנקט הרכב בראשות גרוניס עצמו, שדן בערעור
הפרקליטות על זיכויו של ראש הממשלה לשע
־
בר אולמרט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי (ע"פ
21/0808). הערעור, שהוגש בשלהי 2102, נדון לפני
הרכב מורחב של חמישה שופטים ביולי 3102, ומאז
"נדחה לעיון" למשך קרוב לשנה. מי שעוררה את
התיק לחיים הייתה דווקא הפרקליטות עצמה, של
־
בקשתה הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך
גביית ראיות ועדויות חדשות. אלא שפיתול מאוחר
זה בעלילה אינו מעלים את העיכוב התמוה שנקט
המדד שהתקבע בשיח
המשפטי הישראלי לבחינת
"מידת האקטיביזם" סופר
את פסקי הדין שבהם הורה
העליון על בטלות חקיקה
ראשית של הכנסת. במדד זה
חתום גרוניס על כמה וכמה
פסקי דין כאלה, אם כי תמיד
כשהצטרף לפסילת חקיקה
עשה זאת כמי שכפאו שד
גישתו הכללית
הגורסת שיש לתת
לשופטים גיבוי מוחלט,
בלי קשר לכשלים
שדבקו בהתנהלותם,
התבטאה יותר מכל
בהחלטתו לפטור את
השופטת ורדה אלשיך
בנזיפה למרות ממצאיו
החריפים של נציב
התלונות על שופטים
בפרשת "הפרוטוקול
המשופץ"
ינואר 5102
עורך הדין
׀
60