37 / 182
37
2017
, יולי
18
גיליון
מנהלות מרכזי הסיוע מעידות שגם הן זקוקות לקרבה עם המשפחות: "החיבור
והקשר למשפחה הוא זה שמחזיק אותי"; "הקשרים המשמעותיים שנוצרים הם גם
החמצן של המשפחה אבל הם גם החמצן שלנו".
החוויה המרכזית החוזרת ועולה אצל המשפחות השכולות היא בתחושה שאף אחד
לא יוכל באמת להבין אותן, שכן האירוע שאירע הוא חריג וא-נורמלי. כמענה לכך,
מנהלת מרכז הסיוע מוצאת עצמה מספקת מידע באשר להיקף התופעה (נסיבות
המוות) שיש בכוחו לגרום לבני המשפחה לחוש ולהבין שיש אחרים המתמודדים עם
מצבים דומים לאלה שלהן והם חלק ממארג חברתי רחב יותר.
כך מתארת זאת אחת ממנהלות מרכזי הסיוע: "התפקיד שלי הוא להגיע למשפחה,
לתת לה מידע ראשוני. זה מאוד משמעותי, למשל הידיעה שיש הרבה יותר
מתאבדים מ[אשר מתים עקב] תאונות דרכים. זה מסר שיש בו יכולת להפחית מבני
המשפחה את תחושת החריגות במצבם".
במקום זה, שבו המשפחות חוות בדידות, בין שבגלל התרחקות בפועל של אנשים
בסביבתם ובין שבאופן סובייקטיבי, תחושה שממילא אף אחד לא יבין אותי אז אין
טעם לשתף, במקום הזה מנהלות המרכזים מציעות קשר מתמשך, קשר העומד
במבחן הזמן סביב אירועים במעגל השנה או צרכים מיוחדים שמתעוררים: "בכל
צומת משמעותי אני אתקשר, להזכיר למשפחה שהיא לא לבד. לפני אזכרה או יום
חשוב אחר, לפני חגים - אני מפנה את הזמן ומתקשרת לכולם לברר עם מי עושים
את החג, להגיד ש'החג יעבור בקלות', לא לברך ב'חג שמח'".
התפיסה התיאורטית הרווחת
ג. לגיטימציה לדבר על היקיר שאיננו ועל הקשר אִתו -
כיום בקרב מטפלים באובדן ושכול, מתייחסת לאדם האבל בשני היבטים: האחד
- תפקודו בתחומי חיים שונים. השני - יכולתו לשמר באופנים שונים ומגוונים את
הקשר עם היקיר/ה שמת/ה. דוגמאות לקשר ייצוגי זה יכולות להתבטא בחלומות,
במחשבות, בריטואלים, באזכורו, בכתיבה עליו או אליו (רובין, מלקינסון וויצטום,
). אנשי מקצוע ובני משפחות מעידים פעמים רבות על דה-לגיטימציה
2016
ל"הנכחת" יקירם/ן ועל חוסר יכולת של הסביבה להתמודד ולהכיל ביטויים
אלו של האדם האבל. מן הראיונות עם המנהלות עלה כי הן נותנות לגיטימציה
בדיוק במקומות החסרים הללו ומעודדות את בני המשפחה למצוא את הדרכים
המתאימות להם כדי לשמר קשר חשוב זה: "נוצרת פתיחות שמאפשרת שיח של
אמת, לא בהלה נוכח תכנים של קשר עם המת. מתן לגיטימציה, פתיחת צוהר
לדיאלוג בנושאים שלרוב נהדפים על ידי בני משפחה וחברים"; "הקשר המתמשך
עם הנפטר בעיני משמעותי מאוד - זה כנראה חלק ממה שאני מביאה לשיח היכולת
לדבר על הנפטר, לראות תמונה שלו [...] השילוב של המפגש בבית קשור לזה.
הבטחה לכך שניתן להמשיך לחיות תוך קשר עם הנפטר אבל לא רק קשר של כעס
וכאב אלא כזה שמאפשר נשימה. אני רואה בכך מסר שמאפשר למשפחות לרצות
להיות בטיפול".