38 / 182
38
2017
, יולי
18
גיליון
שיח זה, הפותח פתח לבני המשפחה ללגיטימציה ולאפשרויות שונות של שימור
הקשר עם יקירם שנפטר, המאפשר התאמה מרבית, דיפרנציאלית ומדויקת ככל
שניתן לצורכי כל בני המשפחה ולכל אחד בנפרד, שיח זה של התקרבות רגשית
ופיזית למקום שבו פעמים רבות חווים התרחקות של הסביבה, של הבנה שיש
משפחות ואנשים נוספים שמתמודדים עם מציאות דומה, שיח זה מחזיק אִתו לצד
ההכרה בכאב הרב גם תקווה והבטחה לכך שניתן יהיה "לנשום" במקום שבו כיום
נעתקת הנשימה ונשברת הנשמה.
"הקצת הזה עושה לנו עולם ומלואו. מחכה לטקס כאילו ביום
הזה כל המדינה מתהפכת": על חשיבות ההכרה וההוקרה
שתורגם ל"אובדן
,“disenfranchised grief”
טבע את המושג
)Doka, 2002(
דוקה
). לבל טוען כי כוונת המושג היא לאובדן שאינו זוכה להכרה
2013 ,
לא מוכר" (לבל
על ידי המדיניות החברתית ועל כן המתמודד עם אובדן זה, נותר חסר זכויות וחסר
תמיכה ממוסדת. דוקה מציין כי עובדה חברתית זו גורמת גם לשינוי באופי האבל
. החברה אינה מכירה
)“Hidden Sorrow”(
האישי כך שלעתים הצער עצמו מוחבא
ביחיד שחווה סוג זה של כאב, והוא עצמו לעתים מגמד את כאבו בהתאמה ליחס
החברתי (כך למשל, יגונם של אחים שכולים מובחן מזה של הוריהם בשל העובדה
שפרט לכאבם שלהם הם נחשפים גם ליגונם של הוריהם, אשר לא פעם מצמצם
את המקום לביטויי האבל שלהם). כך, משך שנים רבות מצאו עצמן המשפחות של
נפגעי עבֵרות המָתה, תאונות דרכים והתאבדות, שרויות בבדידות איומה וללא שום
הכרה ממסדית, ומתוך כך מִזערו את כאבן כדי להימנע מחוויית ה"נטל" שהן מהוות
על סובביהן. עצם מיקומן בשדה ה"לגיטימי" טומן בחובו מסר של ערבות הדדית
ואחריות חברתית.
כדבריה של מנהלת מרכז סיוע המלווה בתפקידה משפחות של נפגעי עבֵרות
המָתה: "מדובר בקבוצת אוכלוסייה נורמטיבית לחלוטין שיום אחד קרה לה אסון.
יש אינטרס למדינה להחזיר את המשפחות למעגל החיים. מדובר באנשים המהווים
ברובם כוח יצרני למשק. חלק מהמקרים המגיעים לפתחנו הם תוצר של האלימות
בחברה. זו אינה בעיה פרטית של המשפחה. זו בעיה שעל המדינה לטפל בה ברמה
הלאומית".
,
)Un Honored Grief(
קָר"
ּ
מכניס מושג נוסף והוא "אובדן לא מו
)Lebel, 2014(
לבל
ֶה בהוקרה
ּ
כלומר לא אובדן שהחברה אינה מודעת אליו אלא אובדן שאינו מזכ
ובכבוד. בכך הוא מרמז על "היררכיַית שְכול", לא רק לפי המענים שהמדינה נותנת
המדינה למשפחה השכולה, אלא גם לפי הכבוד והיחס שמקבלת המשפחה
מהחברה. לבל חקר את ההבדלים בין שכול צבאי ובין שכול הנובע מפעולות
איבה. לדבריו נוצר מודל של "שְכול הגמוני", שבו תשומת הלב הציבורית, הרגישות
החברתית והמשאבים מופנים כלפי מי שנפל בקרב. כל השאר חשובים פחות. נראה
כי לפחות בישראל, מִדרג זה של התייחסות חברתית המבחינה בין "שְכול שוֶוה"