41 / 182
41
2017
, יולי
18
גיליון
חשוב להדגיש כי בני המשפחות המתמודדות עם אובדן ושכול בנסיבות המצוינות,
רובםהגדול לא נזקקו מעולם לסיועשלשירותי הרווחה, ולולא האסון ככל הנראה גם
לא היו מגיעים לפתחם. מיטיבה לתאר זאת מנהלת מרכז סיוע: "מדובר באוכלוסייה
מתפקדת ויצרנית שפקד אותה כרעם ביום בהיר אסון בל יתואר".
מהראיונות שקיימנו הן עם בני המשפחות והן עם מנהלות מרכזי הסיוע עולה
בבהירות רבה כי תהליך התמודדותם של בני המשפחות נעוץ במקורות אישיים
ועוצמתיים של חוסן. מקורות אלו יש בהם כדי להחזיר (אף בזעיר אנפין) חוויה
של שליטה (שאבדה להם) בעולם, ובמקום הזה ניתן להבחין בהחלטות ובבחירות
(מודעות יותר או פחות) שמקבלים בני משפחות. רוצה לומר, המציאות הכתיבה
להם וכפתה עליהם את הנורא מכול. אך, אם הנורא מכל אירע, אזי יש מרחב בחירה
באשר לאופן שבו יימשכו החיים. כדבריה של מנהלת מרכז סיוע: "גם במצבי אֵבל
מורכב, הבית ממשיך לתפקד. אתה מבין שקרה שבר ואתה רוצה להדביק את מה
שנשאר לך. כל אחד, על פי מסוגלותו, בוחר בחיים. לצד האבל הנורא. לפעמים זה
'רק' לשמור על הקיים אבל זה המון".
כל תזוזה, שינוי ותנועה מעידים לרוב על צמיחה ובחירה (גדולה כקטנה) בחיים.
התנועה מהעולם שכולו "מוות" לעולם שיש בו "חיים" אינה חדה ולעתים היא כה
עדינה עד שספק אם נצליח להבחין בה. לעתים רבות אינה תנועה בכיוון אחד אלא
תנועה במרחב שבין אזור הקושי והכאב לבין אזור התפקוד, העשייה. השינוי יכול
להתבטא גם בשינוי דפוסי ההתאבלות.
להלן מספר דוגמאות לשינויים/תזוזות בקרב משפחות המתמודדות עם אובדן
פתאומי:
•
אֵם שכולה שחרף הדיכאון שבו לקתה בעקבות האסון, שינתה מקום עבודה
לאחר שמשך שנים לא הייתה מסוגלת לאזור כוח ולהתפטר.
•
אישה שנותרה אלמנה עם שלושה ילדים החליטה לעבור דירה ולהגשים בכך
חלום משפחתי שרקמה עם בעלה המנוח.
•
גבר שהתאלמן, אב לשלושה ילדים, הצליח לרתום את כל מערכות התמיכה
האפשריות כדי להמשיך את התפקוד של המשפחה.
•
אם שַכולה חזרה לבשל ולאפות כפי שהייתה נוהגת ואוהבת בעבר לאחר
תקופה ארוכה שבה לא הייתה מסוגלת לצאת מהמיטה.
לעתים הקושי במילה "צמיחה" נעוץ בקונטרסטיות שהיא מייצגת מול המילה
"משבר", שהרי בני האדם חושבים בצורה דיכוטומית שאינה מאפשרת לשני
הקצוות להתקיים בעת ובעונה אחת: אם אני כעת ב"צמיחה", אזי בהכרח אין מקום
ל"משבר" וההפך הוא הנכון. במקום שבו אני כ"שכול" צריך לבחור בין שני הקצוות,
המחשבה לבחור ב"צמיחה" עשויה להיות כמעט בלתי נסבלת שמא תבוא (בנרטיב
בני המשפחות השכולות) על חשבון הזיכרון והכאב.