117 / 122
לביא בחר לעבוד על סצנות ספציפיות מתוך
סדרת התחריטים הנרחבת של דורה, אלה שמופי
–
עות בהן דמויות נשיות: בת יפתח, אשת לוט,
דבורה הנביאה, כתשובה לשימוש הרווח ברטורי
–
קה הציונית-לאומית בדמויות גבריות פטריארכ
–
ליות כמו שלושת האבות, דמותו של משה, או
דמויות המלכים והנביאים. לא יהושע בן-נון,
גיבורו של משה דיין, מעניין את לביא, אלא בת
יפתח שהוקרבה למען ניצחונו של אביה ולא
ניצלה כמו יצחק בסיפור העקדה.
משה גרשוני הציף לתוך עבודותיו פסוקי תנ"ך,
כתובים בכתב ידו, לצד ציטוטים של שירי ילדות,
שירים ביידיש, שירי פלמ"ח, פסוקי תפילה ומז
–
מור. הפסוקים והמזמורים שהוא מצטט הם חלק
מרפרטואר לשוני-מוסיקאלי שאתו גדל, או רצף
מסורתי של קריאה ושינון. על פני השטח של
פורמאט הנייר או הבד הם פזו
–
רים בכתב יד אישי עקמומי,
רפוי, או אינטנסיבי, משדרים
הלך רוח אינטימי ומופנם.
השם "יצחק, יצחק", הכתוב
בעבודות רבות משנות השמו
–
נים המוקדמות, מרמז לשמו
של חייל נחשק, אדום שפתיים,
אך בו בזמן הוא מהדהד כגרסה
מרוחקת ומהופכת של יצחק
המקראי, ומהווה נדבך נוסף,
עכשווי, ארוטי ומתריס, במסורת ארוכה של
עקדות אפשריות. גרשוני הוגה את השם בתשוקה,
כקריאה של אהבה אנושית ולא כקריאה לסדר
ולחוק אלוהי.
בצד התשוקה והפאתוס התיאטרליים נמשך
גרשוני לרוח הרזיגנציה המקראית בנוסח איוב
וקהלת. פסוקי הגות על החיים והמוות, על חטא
ועל מוסר מופיעים בעבודותיו כסוג של דיבור
והמיית לב פנימית, נעדרים משקל איקוני, מתו
–
רגמים לריתמוס הגופני, האינטימי של כתב היד.
גרשוני אינו מבחין בין פסוקי המקרא לבין תפילת
"קדיש" או מזמורי תהילים, כפי שהוא אינו מייצר
הבחנה הירארכית בין כתב לבין כתם, בין כתיבה
לבין ציור, בין עברית לבין יידיש, בין גלות לבין
ישראליות. האמירה המאתגרת בעבודתו של
גרשוני, מנקודת המבט של התרבות
הישראלית/ציונית, היא לאו דווקא בממד ההומו
–
אירוטי שלה, אלא דווקא ברצף החדש שהיא
מייצרת בין המקורות השונים, ובכך שהיא
מבטלת קריאה ליניארית או הירארכית שלהם
ומציעה שלם המורכב מתת-מודע עמוס וטעון,
שאינו מוכתב על ידי אוריינטציה ערכית.
עבודתו של מיכאל סגן-כהן מרוכזת כולה סביב
ספר התנ"ך, ובוחנת את מעמדו כטקסט תרבותי
ומוסרי. למרות השכלתו הרחבה כהיסטוריון
אמנות, בפעולתו כאמן הוא נסוג לעמדת תלמיד
של בית ספר יסודי וחוזר אל הכתיבה התמה, אל
השינון וההעתקה ואל איוריה של מחברת התנ"ך,
העשויים בצבעי גואש ובעפרונות צבעוניים.
בכוונה תחילה הוא מרפרר למקורות 'ילדיים',
נטולי סמכות אסתטית, ומאמץ עמדה תמה,
התוהה על החינוך הישראלי, על קלישאות חזותי
–
ות ועל מקומו של התנ"ך בתודעה הישראלית.
כשהוא חוזר אל שגרת התלמיד, מעתיק ומשנן
פרקים ופסוקים, ומאייר את דמויותיהם של משה
על הר נבו, יוסף בכתונת הפסים ויונה הנביא
במעי הדג, הוא מעורר מחדש מחשבה על כוחם
הפוטנציאלי של פסוקי התנ"ך שנדם והושתק.
בדומה למשה גרשוני, גם מיכאל סגן-כהן
משתמש בכתב היד ובעצם פעולת הכתיבה היד
–
נית כאמצעי לניכוס הטקסט התנ"כי ולהפיכתו
לטקסט פרטי. הכתיבה הידנית של סגן-כהן
משמרת את המגע האינטימי עם כל אות ומילה,
ובאמצעותה הוא מצהיר על "הפרטה" של ספר
ÍÙ‰ ¯‚Ȉ„ Ï˘ ÂÈ„È ˙Á˙
ȇ¯˜Ó‰ „ÈȈ‰ ¨„¯Ó
ÌÁÂÏ ˙ÂÓ„Ï ¨Ô¢‡¯‰
ÌÏ˘ÂÓ ‚ÂÊÈÓ ¨È·ÈËÓÈËχ
ÔÂ‚Ò ÔÈ· ¨‰ÈÁ ̄‡ ÔÈ·
È¯Â˘‡Â ȯˆÓ
117
ȯ‡ Ô· χψ· ¨ı˘ Òȯ·