פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

111 / 122

ובס ביבותיה זירה נפלאה לסיפורי התנ"ך ובכל
דמות מזרחית שצעדה בסמטאות העיר, גלגול
מאוחר של דור האבות.
האופן שבו המקרא השתקף באמנות החזותית
הישראלית בדורות הבאים היה תלוי המבט הציוני
לתקופותיו השונות, לכן חשובה כאן קריאה כרו –
נולוגית לצד קריאה רוחבית של המוטיבים השו –
נים. מתקיים קשר ישיר בין הדימויים המקראיים
הרווחים באמנות בתקופה מסוימת, לבין צרכיו של
המפעל הציוני באותה נקודת זמן, ומודגשת זיקה
בין ספר מסוים מספרי התנ"ך השונים לבין השלב
ההתפתחותי של הפרויקט הציוני. כך, למשל, ניתן
לראות בבירור זיקה לרוח האידילית של "שיר
השירים" ו"מגילת רות" בתקופת הציונות המוקד –
מת, עד סוף שנות העשרים, שהתחלפה בעניין
גובר בספרי המלכים בשנות השלושים ובספרי
השופטים בשנות הארבעים, שנות
כיבוש הארץ.
בעוד שבבצלאל הישן שיננו
את מבנה עלי הכותרת של צמחי
התנ"ך ואת האנטומיה של בעלי
החיים המוזכרים בו, על מנת
להיטיב לציירם כפסטורליה
תנ"כית/עכשווית, בן גוריון
המליץ על "סיפורי האבות
מלפני ארבעת אלפים שנה;
נדודי ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים;
מלחמות יהושע בן-נון והשופטים שבאו אחריו;
חיי שאול, דוד ושלמה ופעולותיהם; עלילות
עוזיהו מלך יהודה וירבעם השני מלך ישראל".
ציירי בצלאל ביקשו אחר חווית הארץ כחוויה
חושנית ומעוררת חושים ואילו מנהיגי הציונות
המעשית נהו אחר הסאגה של כיבוש הארץ וימי
המלוכה והשלטון בה.
שנות ה-03 בתרבות הישראלית העלו את
תודעת המזרח הקדום ורוחות כנעניות החלו
לנשוב בהן. מבחינה חזותית היו אלה שנות הגילוי
וההשפעה של אמנות אשורית ובבלית, מוטיבים
מדבריים ודגש על חשיבה תלת ממדית. הארכיאו –
לוגיה החלה לפעול את פעולתה והעניקה גירויים
פיסוליים וטקסטואליים יותר. סכסוך האדמות
המתהווה לא הסתפק עוד בפני השטח, שסווגו
לבנייה ולחריש, אלא העמיק וחפר בשכבות הגי –
אולוגיות כדי להכריע בשאלת הזמן: האם צמחו
בינתיים תרבויות אחרות, זרות, או האם העבר
התנ"כי רק שקע במעמקי האדמה והוא ממתין
אלפיים שנה לרגע השיבה? ספרי התנ"ך שהעניקו
השראה לתקופה זו התרחקו מן השירה האידילית
אל ספרי מלכים א' ו-ב', המגוללים את עלילות
דוד ושלמה, ומתארים תקופה שבה מלכי צור, בבל
ואשור קשרו קשרים עם ממלכת ישראל.
לקראת סוף שנות ה-05 מתגבשת ההגמוניה
המודרניסטית של קבוצת "אופקים חדשים",
והסגנון המופשט, שייצג את תפיסת הקדמה היש –
ראלית ואת שאיפתה לאוניברסליזם, פסל כל
קרבה למוטיב תנ"כי או לסימבוליקה יהודית כזו
או אחרת. המודרנה הישראלית ביקשה להיפטר
מן השניות הדו-כיוונית של כמיהה תנ"כית מחד,
ועכשוויות בין-לאומית מאידך, וחסמה מסלולים
מקבילים שביקשו לגעת בנוסטלגיה ביוגרפית,
מוטיבים יהודיים, או פאתוס תנ"כי. במבט כולל,
אפשר לומר שהעשור שבין 7591 ל-7691,
העשור שלפני "המפץ הגדול" של מלחמת ששת
הימים והמפגש המחודש עם קברי האבות הוא
העשור הדומם ביותר מנקודת המבט של נוכחות
התנ"ך בתרבות הישראלית. לפחות על פני השטח
הנראים לעין, נעלמו עקבותיו של הטקסט התנ"כי
באמנות הישראלית ההגמונית.
פרופ' אוריאל סימון כתב על כך בהרחבה: "ברי
על כל פנים שהציונות הולכת ומאבדת את תוקפה
כדת חילונית ושהתנ"ך חדל לשמש לה ככתבי
קודש. ככל שזוהרה של הציונות הרומנטית הועם,
שתחושת הנס שבתקומה כהתה, ושגאוות הייחוד
הלאומי נחלשה, כך הלך והעמיק הפער שבין
ההווה הריאלי לבין העבר המיתולוגי. הפער הזה
הפקיע את תוקפו של המדרש הלאומי, שכן
נתברר שכבר אין בכוחו למתוח גשר מעל לתהום
הפעורה בין החיים לבין הספר. ובאין כלי פרשני
להתחבר אל התנ"ך, נתערער מעמדו כמקור של
השראה והכוונה. קסמו של המקרא פג".
אך דווקא היעדר הקסם ואובדן הרומנטיקה
הצמיחו אפשרויות אחרות לקריאת הטקסט
התנ"כי ועוררו דינמיקה חדשה. הוואקום שנוצר
משך אליו, בשנות השבעים, מספר אמנים, שכל
אחד מהם פעל בנפרד, והם טיפלו בטקסט המקר –
אי מנקודת מבט אישית. כיוונים אלה היו: התנ"ך
כטקסט אינטימי, פרטי; התנ"ך כטקסט מיסטי
ופרשני )החזרה לדרש(; והתנ"ך כטקסט מוסרי-
פוליטי. לשלושת הכיוונים הללו היו תקדימים
כבר בשנות החמישים והשישים, אך הם נוצרו
ÔÈ· ¯È˘È ¯˘˜ ÌÈȘ˙Ó
ÌÈȇ¯˜Ó‰ ÌÈÈÂÓÈ„‰
˙ÂÓ‡· ÌÈÁ¯‰
ÔÈ·Ï ¨˙ÓÈÂÒÓ ‰Ù˜˙·
ÈÂȈ‰ ÏÚÙÓ‰ Ï˘ ÂÈίˆ
ÔÓÊ ˙„˜ ‰˙‡·
111