פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

110 / 122

הרבני, הרי הם התלמוד והמדרשים השונים, הוא
חזר להדהד בצלילות את הנוף והמקום: כולו
מכאן, ילידי לגמרי, אבן מול אבן, הר מול הר.
קולות אחרים, כמו למשל קולו של אחד-העם,
שניסה לשמר את מקומה של תרבות הגולה ברצף
התודעה של התרבות היהודית-ציון המתחדשת,
או קולו של א.ד. גורדון, שהתנגד גם הוא לנתק
הכירורגי מחוויית העבר הגלותי-יהודי, הושתקו
ובוטלו, ולא הצליחו להתחרות מול העוצמה
הפשוטה בדבריו של בן גוריון: "…עלינו לשוב
אל המקורות הראשונים – ואלה יימצאו בספר
הספרים שלנו."
הגמוניה חילונית זו נבנתה והתעצמה באמצעות
מערכת החינוך הישראלית-ציונית, אשר הקנתה
בלהט ובהתמסרות את ערכי אהבת הארץ, משול –
בים ללא הפרד בפסוקי המקרא, גיבוריו ועלילו –
תיו. "המקרא היה מפתח להת –
מצאות ערכית ורעיונית
בחברה בעלת מתח אידיאולו –
גי גבוה ביותר", כתב אוריאל
סימון, ואילו ברוך בן יהודה,
המחנך הידוע ומנהלה המיתו –
לוגי של גימנסיה הרצלייה,
הצהיר באמונה שלמה ש"כל
בניין ציוני שלא יוקם על בסיס
התנ"ך יהיה בניין של גפרורים, העלול להתמוטט
לכל רוח מצויה ביותר." דברים אלה מצטט הסוצ –
יולוג עוז אלמוג בספרו "הצבר - דיוקן", ומסכם:
"התנ"ך נלמד אפוא בבתי הספר מתוך פרספקטי –
בה חדשה, לאומית, חילונית, או כספר עיון פילו –
סופי, ולא כיסוד האמונה הדתית, ופרשיותיו
שימשו בסיס להנחלת ערכי מוסר ציוניים ולהכ –
רת עברו המזהיר של עם ישראל."
È˙ÂÊÁ ËÒ˜ËΠ͢˙‰ Æ·
אמצעים אמנותיים רבים גויסו על מנת לבסס
ולקבע את מעשה האיחוי התודעתי בין התנ"ך
למפעל ההתיישבותי בארץ ישראל, ולעקור
מתוכו את זכרה האפל של הגלות. השפה העב –
רית, הפרוזה והשירה, הרטוריקה והנאום, הלחן
והפזמון, המחול, הגרפיקה, הפיסול והציור כל
אלה פעלו במשותף למען שזירת העבר התנ"כי
לתוך מארג ההווה החלוצי והטמעתו בכל מראה
וחיזיון יומיומיים. לאמנות הפלסטית, בעיקר
בתחום הציור והגרפיקה, היה תפקיד חשוב ומרכ –
זי בפרויקט הזה. הוטל עליה להטעין את הדמיון
הציוני הקולקטיבי, שעד אז היה מוגבל למספר
דימויים מצומצם ביותר, באינוונטר של דימויים
ויזואליים שיתמוך בבנייתה של הארץ הישנה-
חדשה ויבנה לה עוגן חזותי. תפקידה היה כפול:
לספק לחיזיון התנ"כי נפח, צבע ותנועה במרחב,
ובמקביל, לבנות עולם של סמלים ודימויים
משמעותיים, רבים מהם מקראיים, שיציעו
מערכת ערכים ייצוגית לצורכי המפעל הציוני.
המביא לפועל של הפרויקט החזותי הזה היה
בוריס שץ, מייסד "בצלאל" ומולידה של האמנות
הארץ-ישראלית החדשה, שכבר בעצם הבחירה
לקרוא ל"בית המדרש לאמנות ולמלאכות אמנות"
שהקים, על שם בונה המשכן, העמיד את האמנות
הארץ-ישראלית כולה על יסוד המקור המקראי.
בצלאל בן-אורי בן-חור למטה יהודה היה האמן
הראשון בתודעה היהודית הכתובה, ונאמר עליו
)שמות, פרק ל"ה( שאלוהים מילא אותו "בחכמה
בתבונה ובדעת בכל מלאכת מחשבת". כאילו היה
בוגר בית הספר של שץ, ידע בצלאל המקראי
"לחשוב מחשבות, לעשות בכסף ובנחושת, ובח –
רושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל
מלאכת מחשבת", תיאור התואם להפליא את
המלאכות השונות שעסקו בהן ב"בצלאל הישן",
בין השנים 6091-9291. שץ ראה בירושלים
110
‡Â¯˜Ï ‰¯ÈÁ·‰ ̈Ú
˙ÂÓ‡Ï ˘¯„Ó‰ ˙È·¢Ï
ÌȘ‰˘ ¢˙ÂÓ‡ ˙·ÏÓÏÂ
‰· Ì˘ ÏÚ ¨ı˘ Òȯ·
˙‡ „ÈÓÚ‰ ¨Ô΢Ӊ
ÏÚ ˙Èχ¯˘È‰ ˙ÂÓ‡‰
ȇ¯˜Ó‰ ¯Â˜Ó‰ „ÂÒÈ
ÂÎÏÓ ÂÈ·‡ ¨È¢¯‚ ‰˘Ó