114 / 122
הסגנוניים נבעו מן האמנות האשורית, המצרית
והבבלית וממוטיבים סביבתיים-נופיים: הסלעים
והאבנים, התרבות הבדווית והמדברית ואלמנטים
ארכיטיפיים של הפשטה. נהוג לראות בפסל יצחק
דנציגר את נציגם הסגנוני המוצלח ביותר, למרות
שמעולם לא הצהיר על השתייכותו המלאה לתנו
–
עה הרעיונית. פסלו הידוע "נמרוד" )9391(,
העשוי אבן חול נובית, ביטא בחומר ובצורה את
מהות הרעיון הכנעני.
תחת ידיו של דנציגר הפך נמרוד, הצייד המקר
–
אי הראשון, לדמות לוחם אולטימטיבי, דרוך איב
–
רים ועז מבט, עירום כביום היוולדו, כלי נשקו
בידו האחת, ותווי פניו יוצרים מיזוג מושלם בין
אדם וחיה, בין סגנון מצרי ואשורי. נץ, ציפור
הטרף המלווה את הציידים ואת הפרעונים, צמודה
לראשו, ואדמומיות האבן ממנה הוא עשוי מדגי
–
שה לא רק את מוצאו ופראיותו
המדברית, אלא גם את חושניותו
וחום גופו.
ה"כנענים" המשיכו ופיתחו,
בתחום האמנות הפלסטית, את
פיסול האבן הארץ ישראלי,
בראותם בסלעי הברונזה ובאבני
הגיר יסוד ראשוני המשמר
אותנטיות קדומה. פסליו של
אחיעם, תלמידו האידיאולוגי
של דנציגר, עונים אף הם
למפגש המיתולוגי המשולש בין דמויות המקרא,
המזרח הקדום והטקסטורה המחוספסת של האבן.
הצייר אהרון כהנא שילב בציוריו מתקופה זו
מוטיבים מקראיים, המושפעים מתגליות ארכיאו
–
לוגיות, עם נטייה מודרניסטית לקוביזם ולהפש
–
טה. ומשה קסטל "תרגם" באופן מטאפורי את רוח
המקרא למערכת של "הירוגליפים" וסמלים סמי-
מופשטים, המושפעים מסימני הכתב העברי
הקדום, כפי שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות.
ı¯‡‰ ˘Â·ÈΠ˙ÈÓÁÂω ‰‡È¯˜‰
נמרוד המקראי, גיבור ציד המזוהה כמרדן
וקורא תיגר, הפך בפסלו של דנציגר ללוחם,
האוחז כלי נשק בידו וגופו דרוך לקרב. נמרוד
המפוסל הצליח לנסח, בדיוק תמציתי, את תכונו
–
תיו הנכספות של הצבר, הגבר הישראלי-יהודי
החדש, בן המקום, האנטיתזה לגבר היהודי הגלו
–
תי, הנשי והחלש.
הצלחתו לייצג נוסחה ישראלית מנצחת כל כך,
שהפכה אותו לאחת מיצירות האמנות המצוטטות
והמוצגות ביותר, היא בזכות האידיאל הגברי
והלוחם שהוא מגלם, בן דמותם המדומיין, העשוי
ללא-חת, של יהושע בן-נון ומשה דיין, בו-בזמן.
מעניין לציין שהאמנות הישראלית לא ייצרה
מעולם מקבילה נשית לארכיטיפ הגברי של נמרוד,
ודמותו הסלעית שימשה מודל לאומי קולקטיבי
בתרבות הציונית, נשי וגברי כאחד. "נמרוד" של
דנציגר היה מודל לדמויות רבות של לוחמים,
בעלי זהות גברית וחומריות קשיחה, שתרמו לעי
–
צוב היסוד הגברי של התרבות הציונית.
‰„˜Ú‰ ·ÈËÂÓ
לסצנת העקדה נועד מעמד מטפורי מיוחד
באמנות הישראלית החדשה, המנותק מן היחס
למקרא ולשימוש בטקסט המקראי. סצנת העקדה
רכשה לעצמה מעמד מרכזי בקרב החילוניות
הישראלית, כתימה המתכתבת עם הפייטה הנוצ
–
רית, ומייצגת את הקונפליקט הנלווה לשאלת
הקורבנות הרבים שגבו מלחמות ישראל. "לא
אחת, האברהמים שלנו הם ההורים השכולים,
בעוד שהיצחקים הם הנופלים", כתב גדעון עפרת
בקטלוג תערוכתו המקיפה בנושא. נקודת המפנה,
שהבדילה את המדרש הדתי-אמוני מן המדרש
הלאומי-חילוני, קשורה בהיעדר דמותו של האיל
114
¢ÌÈ¯È˘‰ ¯È˘¢ Ï˘ ËҘˉ
Ô‚ ˙¯ÈˆÈÏ ‰ÏÈÚÎ ÒÙ˙
ÏÎ ÚÙ¢‰ ¨È΢˙‰ Ô„Ú‰
¨‰È·‡ÂÓ‰ ˙¯ ·ÂË
‰‡ËÈ· ¨ÌÈÏÂ·È˘ ˙Ù˜ÂÓ
¯Â¯Á˘‰Â ˘ÙÂÁ‰ Á¯ ˙‡
˙ȇϘÁ‰ ˙·¯˙‰ Ï˘
˙ȯ·‰ ˙ÂÁÂÏ ÌÚ ‰˘Ó ¨Ô‡ÈÏÈÏ