116 / 122
הבלתי משוערת מעידה על ערגה עמומה למסורת
יהודית אבודה בחברה הישראלית של שנות השב
–
עים והשמונים, שגילתה אותו ורכשה את ציוריו.
גבריאל כהן, יליד פריז שחי בירושלים, משלב
גישה נאיבית וסוריאליסטית. גם הוא חסר השכלה
אמנותית, אך שלא כשלום מצפת אינו אורתודוק
–
סי באמונתו, והוא מתייחס לתנ"ך כהשראה חופ
–
שית. כהן מחבר בין פריז וירושלים, בין מגדל
אייפל וכיפת הסלע ובין גמלים למטוסים. המזרח
החושני מתפקד אצלו כטבור העולם, אליו מגי
–
עים אנשים מן הים, מן האוויר ומן היבשה. שם,
במזרח הצבעוני הזה, הוא מיקם גם את מגדל בבל
שלו, כשהוא מבטא את רעיון הערבוב באמצעות
שילוב של זמנים ומקומות וחיבור בין ירושלים
של היום, על שיכוניה הסטנדרטיים לבין המגדל
המתרומם לתוך שמיים כחולים, כולו מקושט
בפיתוחים ובשיבוצים.
איבן שוובל, צייר משכיל
ומודע, בעל השכלה אמנותית
גבוהה, מייצר סיטואציות
תנ"כיות אלגוריות, בהן הוא
"שותל" ברחובות ירושלים
העכשווית דמויות מקראיות:
דוד ושאול מטיילים בכיכר
ציון, אוריה החיתי לבוש במדי
קצין צה"ל, רגע לפני צאתו
לשדה הקרב ממנו לא יחזור,
ּ
ותמר אשת ער ממתינה לחמה
ברחובות העיר, עטופה בצעיפיה. שוובל אינו
עוקב אחרי הטקסט המקורי, הוא מלביש את
גיבוריו התנ"כיים בבגדים עכשוויים ובונה
סיטואציות בעלות תוקף אוניברסאלי. בדרך זו
הוא מבקש להצביע על מידת הרלוונטיות הפולי
–
טית והאנושית של הטקסט התנ"כי ולהרחיב את
תפיסת הזמן שלו.
˙ÈÓÈËȇ‰ ¨˙È˯ى ‰‡È¯˜‰
ללא אידיאולוגיה מוצהרת, יצר אריה ארוך
עמדה שונה כלפי ספרי הקודש היהודיים בעבוד
–
תו הציורית, כשטיפל בהם מתוך יחס של קרבה
אינטימית ומגע אישי, ולא מתוך יראה דתית.
ארוך התעלם בעבודתו מן האיסור הגורף של
המודרניזם הישראלי להעלות נושאים ביוגרפים,
במיוחד כאלה הקשורים לעבר הגלותי בעיירה
היהודית. הוא צייר דיוקן של אביו, במסגרת
אובאלית, זיכרון ויזואלי מחנות המכולת בעיירה,
מוטיבים של ספרי תורה והטמיע בעבודותיו ממד
תרבותי של זמן והיסטוריה - נושאים שהודרו
לגמרי מהאמנות הישראלית במחצית הראשונה
של המאה העשרים, תחילה מסיבות לאומיות
ומאוחר יותר למען שמירת מעמדה של המודרנה.
מתוך עמדה אינטימית כזו הוא עסק גם ב"הגדת
סרייבו", הגדה מאוירת מן המאה ה-31, שקיבל
במתנה במסגרת שירותו הדיפלומטי במשרד
החוץ הישראלי. על אחד מעמודי הפתיחה של
ההגדה גילה שרבוט-שוליים, המשכפל את
הספרה 2. ארוך ראה בשרבוט הזה קריאה לדיא
–
לוג אישי והוא המשיך והעתיק את השרבוט לתוך
ציוריו. התוצאה היא יצירת אאורה של אינטימי
–
ות ושייכות לעמוד טקסטואלי ששייך, רשמית,
לקורפוס של כתבי הקודש היהודיים. ארוך איפס
את הקנוניזציה של ההגדה והפך שוליים למרכז.
בהשפעת אותה הגדה צייר ארוך, כבר ב-5591,
את "משה רבנו מסרייבו", עיבוד אישי שלו
בצבעי שמן-על-בד, לאיור מתוך דפי הפתיח של
ההגדה, המתאר את משה על הר סיני, אוחז בידו
את לוחות הברית. רחוק מתעמולה ציונית, או
מניסיון לבנות דיוקן למנהיג לאומי, היה עיסוקו
של ארוך, המזוהה עם חוגי המודרניזם הישראלי,
בדמות התנ"כית המסורתית באמצע שנות ה-05 -
חריג ביותר.
רפי לביא, הרואה עצמו תלמיד של ארוך, למד
ממנו לא רק את חופש השרבוט הילדי ואת עבודת
העיפרון, אלא גם את יחסו הבלתי אמצעי לרפרו
–
דוקציות, ניירות שונים וחומרים טקסטואליים.
אולם, רק בשנות התשעים הגיע לביא לאיורי
התנ"ך הנודעים של גוסטב דורה, תחריטים
בשחור-לבן, שאיפשרו לו לפתח דיאלוג אישי עם
הסגנון האקדמי של המאה התשע-עשרה וניהול
שיח פנימי של "אמנות-על-אמנות".
כמי שנושא עליו את דגל "החילוניות התל
אביבית", כפי שהגדירה אותה שרה ברייטברג-
סמל במאמרה הנודע על "דלות החומר" )5891(,
מתריס לביא נגד מעמדו של התנ"ך כטקסט דתי
ולאומי ומנהל דיאלוג שהוא בעיקרו צורני וסגנו
–
ני. שרבוטי הצבע והעיפרון שלו, והרפרטואר
הרישומי הקבוע שלו המכיל כד, פרופיל, וכתיבת
המילים "ר א ש" ו"גרניום" מתכתבים עם אפרו
–
ריות התחריטים של מורה, אך גם מהדהדים
הברות ראשוניות של תום בראשיתי.
ÌÈ˘ÂÁ Âȉ ¢ÌÈÚΉ¢
˙‡ ˜˙Ï Ì˙Ùȇ˘·
˙Ȅ‰ȉ ‰È¯ÂËÒȉ‰
‰ÈÂÊ·‰ ˙È·¯ÚÓ‰ ‰Ï‚‰Ó
¯Â·Ë χ ˙Â¯È˘È ‰¯·ÁÏÂ
È˘¯Â˘‰ Á¯ÊÓ‰
116