109 / 122
התנועה הציונית ינקה את השראתה מן החזון
התיאולוגי-רומנטי של הפחת החיים בסיפורי
התנ"ך, למרות שצמיחתה ההיסטורית קשורה גם
ברוח הלאומיות החדשה באירופה של מעבר
המאות ובתובנות מדיניות ופרגמטיות של נסיבות
הזמן. לרעיון ההחייאה של הארץ המובטחת היתה
השפעה מאגית על הצעירים המהפכנים, שהש
–
תוקקו, יותר מכל, להתנער מאבק הגלות ולהיוו
–
לד מחדש בדמותם של אברהם ויצחק, שרה ורב
–
קה, המטיילים, תוך חירות מלאה, בנופים הקדו
–
מים של ארץ התנ"ך. יתרה מזאת, זרותה המוחל
–
טת של הארץ החדשה הפכה מרוככת יותר,
באמצעות הדהודם הרחוק של פסוקי התנ"ך
ועלילותיו: "האם לא על כך עורגים הבנים בניכר
אל חופי הכנרת השקטים, יען כי אבותיהם רוו
כאן את צמאונם?", כתבה רחל המשוררת.
דוד בן גוריון הרבה להדגיש
את הקשר המיידי והחיוני בין
הטקסט המקראי למציאות
החלוצית בארץ-ישראל וטען,
ביחס לסיפורי השופטים והמל
–
כים, ש"יש בהם יותר אקטואלי
–
ות, הם יותר קרובים ומאלפים
ד חיוני בשביל הדור
ַ
ש
ְ
ומלאים ל
הנולד, הגדל והחי בארץ, מאשר
כל הנאומים והוויכוחים בקונגר
–
סים של באזל". בעדותו לפני ועדת פיל )ועדת
החלוקה( ב-7391, השתמש בן גוריון בספר
התנ"ך כטקסט פוליטי וכשטר קניין: "התנ"ך,
שנכתב על ידינו בשפתנו העברית ובארץ הזאת
עצמה, הוא הוא המנדט שלנו". מכאן והלאה לא
נותר עוד כל פער בין הדמיון למציאות, ונולדה
האמירה המחברת: מן התנ"ך אל הפלמ"ח.
בתשוקתה למחוק מזיכרונה הקולקטיבי את
תקופת הגלות ולמהר ולבנות תחתיה חיים
חדשים בארץ ישראל, נקלעה הציונות לעמדה
פרדוקסלית ביחס לשאלת הזמן: מצד אחד,
ראתה עצמה כתנועה שפניה מופנות אל העתיד,
הדוגלת בקדמה, בחידוש ובמודרניזם. מצד שני,
היא ניזונה מקסמי העבר והתמסרה לטיפוח
קשריה הרגשיים והרוחניים עם תקופת האבות.
הצורך לאחד את שני פרקי הזמן הללו, את העבר
הלאומי המיתולוגי עם ההווה המתחדש האק
–
טואלי לתוך רצף אחד, הזורם ללא הפרעות, היה
כרוך בניסיון להתעלם באופן עקבי מתקופת
הגלות, לא רק כפרק זמן היסטורי בן אלפיים
שנה, אלא גם כמשקע חוויתי בעל עומק תרבו
–
תי, פסיכולוגי וחברתי.
הניתוק מהגלות היה כרוך בגיבוש אוריינטציה
שונה ביחס לקודקס ספרי התנ"ך ולמכלול הלמד
–
ני שהשתרג מתוכו. על מנת לממש את השיבה
הציונית אל התנ"ך היה צורך בתהליך חילוצו מן
העולם הדתי הישן וצירופו למרכבת המהפכה
והמרד: על הטקסט התנ"כי היה לעבור תהליך של
חילון. מבחינה ערכית משמעות הדבר היתה
לוותר על ה"דרש", מלאכת המחשבת של הפרש
–
נות הדתית, שחלקים גדולים ממנו נכתבו בגלות,
ולהעדיף על פניו באופן גורף את ה"פשט", פרש
–
נות עניינית ומחקר מדעי-אקדמי של הטקסט.
"הפשט לבדו", כתב חוקר המקרא אוריאל
סימון, "נחשב לפירוש האמיתי והאותנטי של
המקרא, אשר בכוחו לשחרר את הכתוב ממעטה
המדרשים והפירושים המאוחרים, ומן הסמכות
הרבנית המגבילה, ולאפשר לו להאיר באורו
הישן-חדש, המתוק לעיניים. חלק מקסמו של
הפשט היה בכך, שהוא מאשר את ההגמוניה החי
–
לונית )בחברה, בפוליטיקה ובתרבות( גם בתחומה
של פרשנות המקרא, בהפקיעו אותה משליטתה
של המסורת הדתית."
הטקסט התנ"כי עבר, אם כך, מהלך של אזרוח
מחדש: לאחר שנותק מתוצרי הגלות והממסד
109
¨‰¯È˘‰Â ‰Ê¯ى
ÔÁω ¨Ì‡‰Â ‰˜È¯Â˯‰
¨ÏÂÁÓ‰ ¨ÔÂÓÊÙ‰Â
¯ÂȈ‰Â ÏÂÒÈÙ‰ ¨‰˜ÈÙ¯‚‰
Û˙¢ӷ ÂÏÚÙ ‰Ï‡ ÏÎ
È΢˙‰ ¯·Ú‰ ˙¯ÈÊ˘Ï
ȈÂÏÁ‰ ‰Â‰‰ ‚¯‡Ó ÍÂ˙Ï
ÌÂÏ˘·‡ ¨ÒÈÈ ‰„ȉ