פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

113 / 122

הטקסטים התנ"כיים שתמכו באתוס האידילי
הזה היו בעיקר "שיר השירים" ו"מגילת רות" -
שירי הלל לחושניות המזרחית וגילוי מחדש של
הארוס היהודי, שהלמו להפליא את סגנון ה"ארט-
נובו" המפותל והאורנמנטלי. הטקסט של "שיר
השירים" נתפס כעילה מושלמת
ליצירת גן העדן התנ"כי, השופע
כל טוב ואילו רות המואביה,
מוקפת שיבולים, ביטאה את רוח
החופש והשחרור של התרבות
החקלאית. גם סיפורי רחל ויעקב
תמכו בפסטורליה התנ"כית וחיזקו
את מגמת ההחייאה, המחברת בין
התנ"ך לבין השיבה אל באר המים,
גידולי האדמה ושדות המרעה.
איורי התנ"ך של אבל פן עסקו
בעיקר בדמויות האבות והאמהות ובניסיון
לטעת אותן בסביבה אותנטית. בסגנון פוסט-
אימפרסיוניסטי, מערבי ביסודותיו הציוריים
ובשימוש רך ומיומן בצבעי פסטל, עיצב פן
עולם מזרחי, עתיר עיטורים וקפלי בגד, חושני
ומהודר. יחד עם זה, כדבריו של צלמונה, בהכ –
ריזו על עצמו כמשתייך ל"אוריינטליזם המיס –
טי" הצרפתי, יש באיוריו/ציוריו של אבל פן
"אווירה ומשמעות מעבר לתיעוד גרידא" ושאי –
פה לעורר חוויה רוחנית.
˙ÂÏ‚‰ ‚ˆÈÈ ·Âȇ Ï˘ ‰Ê˙ÈË‡‰
Ô˘È‰ ÌÏÂÚ‰Â
דמותו של איוב צפה במנותק מגיבורי המקרא
האחרים, כדמות בעלת מעמד סימבולי ייצוגי.
ברטוריקה היהודית-ציונית איוב מייצג את הגורל
היהודי הטראגי והאסוני. הוא מגלם את הגלות
הדוויה, את היהודי הנרדף, הסובל, המושמד
והננטש על ידי אלוהיו. איוב הוא האנטיתזה לגי –
בור הציוני המחדש את חיוניותו וזוקף את גופו,
נפתח לטבע ולאור. יחד עם זה, מבחינה אמנותית,
איוב מספק לאמנים רגע של ליריות ורגש צרוף,
שנעדרים מהייצוגים הפלקטיים של היהודי
החדש.
טכניקת התחריט מתאימה במיוחד לדמותו
המופנמת, בהיותה אפרורית, נטולת צבע וקשורה
לעולם הישן. איוב בתחריטים המוקדמים של
יעקב שטיינהרדט, מ-3191, עשוי ברישום עדין
ווירטואוזי וספוג ברוח טראגית. בסדרת התחרי –
טים של נחום גוטמן מ-2291 הוא חרוט בקו
רגיש, שונה לחלוטין מהקו הזורם והבהיר של
גוטמן הארץ-ישראלי המוכר.
חשוב לציין שאיוב ממשיך ומופיע באמנות
הישראלית/יהודית ללא קשר לתקופה. העל-זמני –
ות שלו רלוונטית תמיד, רגשית, אקספרסיבית
ומאתגרת את האמנות הציונית הבהירה והמעוצבת.
˙ÈÚΉ ‰‡È¯˜‰
בעוד שאסכולת "בצלאל", בשנות העשרה
והעשרים המוקדמות, שיקפה מבט מערבי על
האוריינט המדומיין, והשתמשה בסיפורי התנ"ך
כעוגן לאומי-ציוני, פיתחה קבוצת אמנים בשנות
השלושים הזדהות עמוקה עם המזרח הקדום,
ישות גיאוגרפית ואתנית פתוחה יותר, שאינה
תחומה בגבולות ההיסטוריים של ארץ ישראל. הם
ראו בחבל הארץ הכנעני, הכולל את מצרים,
אשור, בבל, פרס ומדי רצף תרבותי קדום, המבקש
לעצמו כותרת של זהות אחת: הזהות הכנענית.
"הכנענים" היו נחושים בשאיפתם לנתק את
ההיסטוריה היהודית מהגולה המערבית הבזויה
ולחברה ישירות אל טבור המזרח השורשי. במוש –
גים אמנותיים הם פנו מסגנונות של מעבר המאה
באמנות המערבית אל מקורות מקומיים, ופיתחו
משיכה, במקום לאורנמנטיקה דו-ממדית, לממד
התבליטי-פיסולי, ולחומר ההיולי. מקורותיהם
˙¯ӈ ¨ÌÈÏÓ‚ ˙¯ÈÈ˘
˙¯ÂÁ˘ ÌÈÊÈÚ ¨ÌÈϘ„
˙ÂÓÂÁ˘ ˙¯Ú ԉÈÚ¯Â
ÂÓÏÈ‚ ¨Ë·Ó ˙‰Î ¯ÂÚ
˙‡ȈӉ ˙‡ ÌÁ¯ ÈÈÚ·
‰¯„‰ ‡ÂÏÓ· ˙È΢˙‰
113
‰¯Â‡ ‰¯Â˙ ¨ÔÓ‡ ÏÎÈÓ