להשתייכות חברתית ולתמיכה מזה. השני נוגע
לפיתוחה של מדיניות תכנון שיש בה סבירות
)
reasonableness
(, לרבות היעדר אפליה ואף
הקצאה של טובין מרחביים )שירותים ציבוריים,
תשתיות וכו'( לשימושם של הפרטים והקבוצות
החלשות ביותר בחברה. לדברי קמבל, המידה בה
מושג צדק חברתי בתכנון המרחבי משתקפת
במדדים כמו צמצום הפער החברתי-מרחבי ורגי
–
שות להבדלים תרבותיים ולמשמעויות שיש לכך
על פיזור הזדמנויות ונגישות. להבנתנו, גישה זו
מציבה במקום מרכזי את עיקרון הפער, כפי
שהוגדר בתוך עיקרון הצדק השני של רולס.
מה השנייה כונתה על ידינו צדק עירוני
ֵ
הסכ
והיא מתייחסת בעיקר לעיקרון שוויון הזדמנוי
–
ות שצוין על ידי רולס. שורשיו נעוצים ברעיונות
חדשים יחסית של עירוניות חדשה
New
(
)
Urbainsm
שהתפתחו בשנים האחרונות בצפון
אמריקה ובאנגליה. גישה זו "אולי יותר אידיאו
–
לוגיה מאשר תיאוריה", כדבריה של סוזן פיינס
–
טיין )
461
2000:
(Fainstein,
נוסחה תחילה
במונחים של עיצוב עירוני ובהמשך קיבלה
מעטפת תיאורטית, הקושרת בין
החיות העירונית, השונות והמגוון
לבין ערכים של סובלנות חבר
–
תית, נגישות הוגנת ואף קיימות
סביבתית.
הוויכוח אודות מידת האחריות
החברתית המופגנת על ידי רעיונות
של עירוניות חדשה נמצא עדיין
בעיצומו. חוקרים כגונדר )
2011
Gunder,
( טוענים שיש להשאיר
שאלות של צדק חברתי ומרחבי
לתחומי הליבה של תכנון ערים, בשעה שהעירוני
–
ות החדשה צריכה להתמחות בשאלות של עיצוב.
חוקרים כטאלן )
2000
Talen,
( רואים בגישה זו
תיאוריה חדשה של תכנון חברתי-סביבתי.
הנקודה המכרעת היא העובדה שתומכיה של
גישה זו בקבוצת התכנון של ספיבק-יונה רואים
בה כלי ליצירת צדק: הדגש המושם בעירוניות
החדשה על מגוון גדול של אמצעי נגישות, על
עירוב של אוכלוסיות ממגוון שלבי חיים, רקעים
ומעמדות חברתיים נתפס על ידי התומכים
כאמצעי לשילוב חברתי מיטבי של אוכלוסיות,
וכדרך להפגיש את שולי החברה עם הזדמנויות
חברתיות וכלכליות שבדרך כלל הם מודרים מהן.
מסיבה זו, קישרנו בין גישה זו לבין העיקרון של
שוויון הזדמנויות בתוך עיקרון הצדק של רולס.
על בסיס ניתוח השיח בתוך קבוצת התכנון
והתבוננות במוקדי חוסר ההסכמה בין החברים
בה, טענתנו היא שהוויכוח מעיד על סתירות
הנובעות מהקושי ליישם את תיאוריית הצדק של
רולס. על אף שהתיאוריה גורסת שיש לשלב את
עקרונות הצדק השונים ולהגשים אותם, אנו טוע
–
נות כי במציאות, העקרונות הללו עלולים להגיע
להתנגשות חזיתית ולייצר שני מסלולי פיתוח
מרחבי מתחרים, שכל אחד מהם מגשים עיקרון
אחד, ושולל את העיקרון האחר.
∫‰È·‰ ‰·È·Ò· ˜„ˆ
ÌÈȯ˜ÈÚ‰ ˙˜ÂÏÁÓ‰ È„˜ÂÓ
חילופי הדברים הכתובים בין חברי קבוצת
התכנון בצוות ספיבק-יונה, שהתנהלו בחודשים
אוגוסט-אוקטובר 1102 חושפים תפיסות מתחרות
של צדק תכנוני. באמצעות ניתוח הוויכוחים הללו
ניתן להצביע על הקשר שהמומחים רואים בין
תכנון עירוני לבין צדק חברתי, ועל הצורות השו
–
נות של הצדק/אי הצדק המתפתחות במרחב.
∫˙ÂÈ˙‡ ˙ÂÈ˙¯·Á ˙ˆ·˜Â ÔÂÎ˙
ÌÈÈ·¯Ú‰ ÌÈ·Â˘Èȉ Ï˘ ‰¯˜Ó‰
מצבם התכנוני של היישובים הערביים בישראל
תפס מקום מרכזי בוויכוחים בתוך קבוצת התכנון
ועשוי להוות משל ודוגמה לשאלות של מידת
הצדק הטמונה בתכנון עבור מיעוטים אתניים
ולאומיים. בישראל כ-021 ישובים ערביים, כולם
ממוקמים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי וסוב
–
לים ממחסור ברור בתשתיות חברתיות והנדסיות.
התכנון המרחבי בהם מושפע מהאירועים הטר
–
אומטיים של מלחמת 8491, במהלכה נהרסו רבים
מהיישובים הערביים, אוכלוסייתם עזבה או
גורשה ותושביהם נעשו לפליטים.
תהליכי עיור ספונטניים, שהתגבשו במהלך
המחצית הראשונה של המאה העשרים, נעצרו
באחת והאוכלוסייה הערבית בישראל חיה במה
שמכונה על ידי חוקרים בשם "עיור משובש"
)חמאיסי, 5991( או "עיור אצור" )מאיר-ברודניץ,
9002(. פירושו של דבר שהיישובים הערביים
משמרים דפוסים מרחביים מסורתיים לצד קידמה
טכנולוגית ועלייה ברמת החיים. העיור המשובש
מתבטא בבנייה חד משפחתית, היצמדות של
116
Â˙Âȉ· ¨È·Á¯Ó‰ ÔÂÎ˙‰
˙ȯ·Ȉ ˙ίÚÓÓ ˜ÏÁ
‰È„Ó‰ È„È ÏÚ ˙ÏÚÙÂÓ‰
˘¯„ ¨˙ÂÈÓ˜Ӊ ˙ÂÈ¢¯‰Â
¯Â·Èˆ‰ ˙·ÂËÏ ÏÂÚÙÏ
˙‚‰‰Â ˜„ˆ‰ ˙‡ Ì„˜ÏÂ
