טבת תשע"ד
55
ניתן לדמות את
יחסי נס פך השמן
ונס הניצחון כיחסי
נשמה וגוף, כשנשמה
קודמת כמובן לגוף.
ה”נס” שבלשון המקרא
משמש במובן של
דגל, סמל ואות, הומר
בלשון חז”ל לאירוע
הפורץ את גדרי הטבע.
אך דווקא תמורה זו
מלמדת שחז”ל תפסו
את הנס בעיקרו כאות
ומופת על מחוללו
ולא כישועה שבאה
בעקבותיו. נשמתו של
הנס בעדות שלו על
השראת השכינה, וגופו
בהתרחשות עצמה
ובהצלה שבה
מהות החינוך
בראי נס פך השמן
נס פח השמן - נשפך השמן
כ
ידוע, חג החנוכה מלווה בשני ניסים
שנצרבו בזיכרון של עמנו ושאותם אנו
מציינים בכל שנה ושנה בהגיע החג;
האחד – נס הניצחון על היוונים, שהשתמר
בתפילת "על הניסים", והשני – נס פך השמן
שלזכרו נקבעה המצווה להדליק נרות. הנס
הראשון מתועד כבר בכתבי הבית השני עצמו
(ספרי המכבים והחשמונאים), והאחרון רישומו
מאוחר והוא נזכר בתלמוד הבבלי.
קולמוסים רבים נשתברו על כפל הניסים
שבחנוכה, וליתר דיוק – על הצורך בנס פך
השמן. חכמינו הפרשנים "התקיפו" את הנס
בכמה קושיות מכל הכיוונים: 1. הצורך בנס
היה חיסרון בשמן טהור כיוון שהיוונים טימאו
את כל השמנים. אך מדוע נטמאו השמנים
במגעם של היוונים, הרי גוי אינו מקבל טומאה?
2. גם אם נניח שמגעם מטמא, כלל נקוט בידינו
ש"טומאה הותרה בציבור" ולכן השמן הטמא
כשר להדלקת המנורה. 3. גם אם הצורך בנס
ברור, לא ברור מדוע תיקנו חג לזכרו. שכן נס
שעליו יש להודות הוא נס הצלה בלבד, ומדוע
תיקנו להלל ולהודות על נס פך השמן אם
כל מה שהוא איפשר זה קיום מצווה (הדלקת
הנרות) ולא הצלה פיזית?
כמו כן התקשו חכמינו כיצד בפועל אירע הנס
בכל שמונת הימים – קושיה הידועה כ"קושיית
הבית יוסף", ועליה ניתנו מאות תירוצים,
וככמות התירוצים כן גודל המבוכה; ומדוע
נדרשו דווקא שמונה ימים עד שהביאו את
השמן הטהור?
גם בעולם המחקר הוכה נס פך השמן על קודקודו.
החוקרים נתנו דעתם על שאלת איחורה של
הופעת נס פך השמן על במת התיעוד ההיסטורי.
מדוע, כך שאלו, זכה נס הניצחון לתיעוד בסמוך
להתרחשותו של הנס, בעוד נס פך השמן נעלם
כליל מההיסטוריה של הבית השני ומופיע
לראשונה רק מאות בשנים לאחר מכן. כל כך
חבוט הוא נס פך השמן עד שלאחרונה אף שפכו
את דמו-שמנו ממש כשהועלתה הטענה שנס
פך השמן הינו "ספרותי ולא היסטורי", ובכך
הזדכינו עליו לגמרי (בבחינת "נס לא קרה לנו,
פך שמן לא מצאנו").
נס פך השמן כחיבוק
ברצוני לאמץ עמדה פרשנית מרתקת, שנאמרה
ע"י כמה מגדולי חכמינו, ולפיה באמת אין צורך
בנס פך השמן! לחיות היינו יכולים גם בלעדיו...
כך כתב, למשל, ר' יעקב יהושע פלק (המאה
ה-81) בעל "פני יהושע": "שהיו יכולין להדליק
בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור, לכך
נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם
חיבת המקום עליהם..., ועכשיו שנגאלו ונעשה
להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה
להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות
לישראל שהשכינה שורה בהם" (שבת כא ע"ב).
לפי הצעה זו, נס פך השמן לא מילא תפקיד
כלשהו, לא הייתה לו מטרה של ישועה והצלה;
מהותו בעצם היותו, בהבעת החיבה שבו,
בהארת הפנים שהוא מביא עמו, בחיבוק שהוא
מעניק.
כשנתבונן בעולמו של נס בכלל וברישומו
בתודעתנו, נפגוש אותו בדרך כלל בעתות
מצוקה ומשבר. כאשר מהלך חייו של אדם
מתנהל כשורה, די לו בקורותיו הטבעיים
כפי שהם. בקשת הנס מגיעה כשהטבע בוגד
ומציב איום קיומי. בעתות אלה מתפלל אדם
להתערבות על טבעית שתשדד את המערכות
הטבעיות ותביא בכנפיה ישועה. אם זכה ונעשה
לו נס, לבו מלא הודיה ובפיו הלל על הצלתו. זהו
מרכיב אחד של הנס וההודאה עליו. המרכיב
השני, שיש בו לטעמי התרגשות גדולה מזה
הראשון, הוא עצם המפגש הממשי עם ריבונו
של עולם בהתרחשות הנס. הארת הפנים, חיוכו
של הקב"ה והיענותו לבקשת האדם, היא עצמה
המתנה הגדולה שמביא איתו הנס.
עולמו של נס מכיל אפוא בתוכו את שני
המרכיבים, ההיענות והמענה. אך ישנה סכנה
האורבת לפתחו של הנס. החשש שהאדם יזכור
את ההצלה בלבד ולא את המציל. בכך עסוק
האדם בטובת עצמו וב"צורך" שלו ושוכח מי
שנותן לו כוח לעשות חיל. סכנת השכחה הזו
קיימת לא רק בחיי הטבע, אלא גם בעולם
הנס! כך מנכס אדם את הנס לעצמו ולא מכיר
במי שעשה לו נס (כמאמר השיר הציוני: "על
הניסים... אשר חוללו המכבים"...)
נס פך השמן, לפי הצעה זו, היה חידוש בהופעת
הנס בכלל, שכן הוא עומד על רגל אחת בלבד
– הבעה של היענות, קרבה וחיבה, ללא צורך
נוסף שמחוץ לכך. בכך "מגבה" נס פך השמן
את נס הניצחון, כשמטרתו להבטיח את הזיכרון
שמאחורי הישועה מסתתר המושיע.
ניתן לדמות את יחסי נס פך השמן ונס הניצחון
הגות תורנית
*הרב שמואל זעפרני
