טבת תשע"ד
56
הגות תורנית - המשך
כיחסי נשמה וגוף, כשנשמה קודמת כמובן לגוף.
ה"נס" שבלשון המקרא משמש במובן של דגל,
סמל ואות, הומר בלשון חז"ל לאירוע הפורץ
את גדרי הטבע. אך דווקא תמורה זו מלמדת
שחז"ל תפסו את הנס בעיקרו כאות ומופת על
מחוללו ולא כישועה שבאה בעקבותיו. נשמתו
של הנס בעדות שלו על השראת השכינה, וגופו
בהתרחשות עצמה ובהצלה שבה.
דומה שמסיבה זו נקבעה ההלכה ש"אין לנו
רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
כמו נס פך השמן שיש בו סמל ואות, ללא צורך
שימושי, כך נרות החנוכה אסורים בשימוש
תכליתי. זאת, בניגוד לנרות שבת שכל מטרתם
היא פונקציית האור שהם מספקים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל
מחלוקת מפורסמת בין הבתים היא באשר
לאופן שבו מתקיימת הדלקת נרות חנוכה: "בית
שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן
ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום
ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.
אמר עולא: ... חד אמר: טעמא דבית שמאי -
כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד
ימים היוצאין" (שבת כא ע"ב). לפי בית שמאי
סדר ההדלקה יורד – ביום ראשון מדליקים
שמונה נרות ובאחרון אחד, ולפי בית הלל
הסדר עולה – ביום ראשון מדליקים נר אחד
ובשמיני שמונה. לפי הביאור של עולא, סיבת
הדבר נעוצה ברצון לציין בהדלקה את הימים
הנכנסים, כלומר העתידים לבוא (לפי בית
שמאי), או את הימים שכבר עברו (בית הלל).
להלן נבקש להבין את מחלוקתם לאור כפל
המרכיבים שבנס שעליו דיברנו לעיל. השאלה
שאנו מבקשים להציב היא מהי התודעה
המלווה את ההדלקה לפי כל אחת מהשיטות.
לשון אחר: מה מעידה ספירה קדימה ומה
מעידה ספירה לאחור? ספירה לאחור מלמדת
על התכוננות לקראת הזמן שאחרי הספירה (כך
סופרים לאצנים טרם הזינוק או למעבורות חלל
טרם השיגור). הסופר לאחור לא רואה ערך
עצמי בספירה אלא אמצעי בלבד לבאות לאחר
מכן. שונה היא תודעתו של הסופר קדימה; היא
מצויה בהווה ומעניקה חשיבות לזמן עצמו, ללא
קשר לזמן שיבוא אחריו. זוהי תודעה המתענגת
על כל יום ויום. באיזו תודעה חושבים אפוא
בית שמאי ובית הלל על הנס בשמונת ימי
החנוכה? בית שמאי סופרים את הימים לאחור
מתוך תודעה המבקשת להתגבר על הימים
שבהם יש מצוקה באספקת שמן ומתוך ייחול
וציפייה לחזרה לשגרה שבה ניתן להשיג את
השמן הטהור בדרכי הטבע. בית הלל לעומתם,
שמחים על כל יום ויום שנעשה בו נס, ולא
"פוזלים קדימה" אל הזמן שלא יהיה בו עוד
צורך; הם מתענגים על עצם הארת הפנים שיש
בנס ולא מצפים מתי יעבור זמנו מן העולם ולא
יהיה בו עוד צורך.
בית שמאי רואים אפוא את הנס כאמצעי
להתגבר על המצב המשברי בציפייה לחזרה
לשגרה, בעוד שבית הלל רואים בנס מבע של
חיבה מצד עצמו, ולכן מתענגים עליו "יום יום".
[ההבדל בין הבתים חורז מחלוקות נוספות
ביניהם, למשל מחלוקתם: "אמרו עליו על
שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.
מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת
נאה הימנה - מניח את השנייה ואוכל את
הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת הייתה
לו, שכל מעשיו לשם שמים" (ביצה טז ע"א)].
משל למה הדבר דומה? למלך שיצא לרחובה
של עיר וראה אישה זקנה נושאת סלים עמוסים
ומדדה מהשוק הביתה. המלך הציע לאישה
לעזור לה בסחיבת הסלים, ולאחר שנענתה
בחיוב ליווה אותה דקות ארוכות עד שהגיעו
יחדיו לביתה. מה הרגישה הזקנה בדרך? אם
היא מבית שמאי, היא ציפתה להגיע כבר
הביתה וכמובן הודתה למלך על הסיוע האדיב
שהגיש לה. אם היא מבית הלל, היא התענגה
על כל רגע והודתה על הזכות לשהות במחיצתו
של המלך, וייתכן שאף התפללה: "אלי, שלא
ייגמר לעולם"...
חנוכה וחינוך
אני מבקש לערוך אנלוגיה בין ניסי החנוכה
ובין מהות התקשורת החינוכית שבין מחנך
ותלמידו. לא רק ניסי חנוכה יצרו מפגש כפול
בין הקב"ה ועם ישראל, מפגש שעיקרו בהבעת
חיבה ואינטימיות ומפגש הממלא תפקיד
במציאות. למעשה כל קשר חינוכי מכיל בתוכו
את שני הרבדים.
שתי שאלות עיקריות אמורות ללוות כל מחנך
בעבודת החינוך שלו. האחת, האם עצם המפגש
שלי עם התלמידים הוא מצמיח? האם האהבה
שאני רוחש כלפי תלמידיי והארת הפנים שלי
אליהם פועלת את פעולתה מאליה? השאלה
השנייה היא מה מוטל עלי לעשות בהיותי מחנך?
האם אני מקצועי דיי? האם אני פועל נכון? אלו
שתי שאלות שונות בתכלית. בעוד הראשונה
מתמקדת בעצם המפגש בין המחנך ותלמידו,
השנייה מתמקדת בעבודתו-תפקידו של המחנך.
נדמה שמערכת החינוך עושה רבות כדי לפתח
את ה"גוף" החינוכי שפניו אל המעש כדי לשפר
את מקצוע החינוך וההוראה ומלמדת כפי כוחה
כיצד נכון לבצע את העבודה החינוכית באופן
מיטבי, אך לא נותנת דעתה די הצורך לנשמת
החינוך – החיבה ההדדית והמפגש המעצים.
וכבר אמרו חז"ל: "אם ראית תלמיד שלימודו
קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר
לו פנים" (תענית ח ע"א). מכאן שלא די להיות
מקצוען בהוראה אלא ראש לכל יש להיות
דמות חינוכית שהמפגש איתה מעורר חיבה
הערכה והזדהות.
באיזו תודעה חושבים
אפוא בית שמאי ובית
הלל על הנס בשמונת
ימי החנוכה? בית
שמאי סופרים את
הימים לאחור מתוך
תודעה המבקשת
להתגבר על הימים
שבהם יש מצוקה
באספקת שמן ומתוך
ייחול וציפייה לחזרה
לשגרה שבה ניתן
להשיג את השמן
הטהור בדרכי הטבע.
בית הלל לעומתם,
שמחים על כל יום
ויום שנעשה בו נס,
ולא “פוזלים קדימה”
אל הזמן שלא יהיה בו
עוד צורך; הם מתענגים
על עצם הארת הפנים
שיש בנס ולא מצפים
מתי יעבור זמנו מן
העולם ולא יהיה בו
