דו"ח סיכום ממצאי הערכת "בשביל הרוח"

44 / 54

44
נושא מנהגי האבלות עלה כגורם המקשה על ההתמודדות, כיוון
שאינו נותן לגיטימציה להארכת האבל במובן של בכי וביטויי
צער וגעגוע ודורש חזרה לשגרת תפקוד, מצד אחד. מצד
אחר, החברה דורשת לשמור לאורך זמן על סממנים חיצוניים
של אבלות, כגון לבוש והתנהגות מאופקת. כל אלו מקשים על
תהליך ההתמודדות עם האבדן.
“כאילו חלאס... יש זמן שאת יכולה להתאבל ואז זהו. זה לרוב קשור
יותר לטקסים החברתיים הקשורים לאבל... נגיד שלושה ימים...
ארבעים ימים... שנה מקסימום. אבל יותר... זהו. זה לא מקובל!...
הן אומרות שהם מרגישות זרות בסביבה שלהן... שכשאנחנו
מתחילות לבכות אחרי שלוש עשרה שנה אז אף אחד לא יבין
למה. ‘מה, אחרי שבועיים את צריכה לחזור לעצמך ולנהל חיים
רגילים ולהיות נוכחת בשביל שאר בני המשפחה ולכל המחויבות
החברתיות’”(מלווה).
“לצאת לחו”ל בחג הקורבן, החברה גם לא נותנת לגיטימציה
למשפחות שכולות לצאת לחו”ל. יש להם ילד שנפטר, אז
הן צריכות להיות באותו מקום. לא לצאת לטיולים, לא להיות
שמחות... היא אמרה שיש חתונה מתוכננת של הבן שלה ושהם
לא יעשו שום דבר כי משפחה שכולה וכזה... והיא אחר כך עמדה
מול כל המשפחה ואמרה ‘אני רוצה לעשות מסיבה’! והם עשו
מסיבה והיה שמח”(מנחת קבוצות).
“מצד אחד, החברה לא מקשיבה, אבל מצד שני, הן דווקא חוות
את החברה כמאוד שיפוטית. מה יגידו עלי אם פתאום אני אחליף
בגדים, נגיד בלבוש צבעוני. הבגדים הרגילים הם בגדים כהים....
הנשיםשלבשו בגדים כהיםהתחילו ללבושבגדים יותר צבעוניים...
אפילו הדברים הקטנים, החיוך, הצחוק. יש נשים שהתקשו לצחוק
ולא נתנו לעצמן לגיטימציה לצחוק” (מלווה).
מהראיונות עולה, כי מדובר בחברה מסורתית ודתית בעיקרה,
המכירה באמונה ובתפילה הפורמלית והאישית כמשאבי
התמודדות בחיי האדם, אך גםשופטת את הבכי והעצב כחולשה
וכחוסר אמונה וקבלה של רצון האל.
“יש משהו במגזר [הערבי] שמאוד מתחבר לאלוהים, לרוח,
לשירים, מין מקום רגיש. החבר’ה בקבוצה מהמגזר הערבי ממש
‘עפו על זה’. יש שם שפה מאוד מובנת, שפה של אלוהים, של
רוח, של לסמוך על מישהו. משהו פחות אינדיבידואלי... לסמוך על
האל. זו גם חברה מסורתית. הליווי הרוחני מסתמך על המקומות
האלה... קצת מקורות עליונים. על משהו שגדול ממך. ולא רק אני,
עצמי, מה שאני מביא - שזה משהו מאוד מערבי. אני מרגישה
שהערכים האלה מתאימים תרבותית” (עו”ס צמי”ד).
“רוב האנשים פה הם אנשים מאמינים וגם נשים שלא שמות
חיג’אב (כיסוי ראש), אבל הן מאמינות. הן עושות את המצוות,
כמו תפילה, כמו צום בחודש הראמדן ויש להן את האמונה הזאת
שאני מאמינה באלוהים ואמונה בגורל שזה אחד העקרונות של
להיות מאמין באלוהים... ומפה הן שואבות את הכוח שלהן שיש
לי משהו שנכפה עלי... זה בא מלמעלה, זה לא הבחירה שלי. אף
אחד לא רוצה ילד חולה... אבל כשיש את זה, יש את זה!, זה בא
מאלוהים” (עו”ס צמי”ד).
“זה דברשאומרים אנשיםמסביב, ‘מה את כל הזמן בוכה? אלוהים
נתן ואלוהים לקח... מה את היחידה שזה קרה לה? עדיין בוכה?
זה לא טוב... את מערערת על רצון האל’. כאלו דברים שנותנים
הרגשה של תחושת אשם שאנחנו עדיין כואבות” (מלווה).
ב. מאפיינים משפחתיים
מבנה הנישואין בחברה הבדואית, המנתק את האישה
ממשפחתה, מחזק בדידות במיוחד במצבים חריגים, כגון ילד
עם צרכים מיוחדים.
“אימהות במגזר היהודי מרגישות בדידותשאף אחד לא יכול להבין
את גודל הכאב. אבל במגזר הבדואי יש לזה רקע תרבותי מאוד
גדול. לצרכים מיוחדים עדיין אין שם לגיטימציה כל כך, יש משהו
במשפחה שם שמקדם את הבדידות הזאת. האישה מתנתקת
ממשפחת המוצא שלה ועוברת למשפחת בעלה ולרוב אין שם
אווירת תמיכה או הכלה, ואז כשיש גם משהו שהוא לא בסדר, אז