34 / 148
כהונת גרוניס
סגנון נשיאותי בטעם של פעם
פרישת הנשיא
נה במידה מסוימת גם התרבות המשפטית והפולי
־
טית. כך אפשר גם לחזור אל ההבחנה הקריטית בין
עניינים שהם בעיקרם פוליטיים, ולכן אינם שפיטים
בעיקרם, ובין אלה שבהם יש יתרון ייחודי וחשיבות
גדולה להכרעה שיפוטית דווקא.
הדבר חיוני לחיזוק יכולתו של בית המשפט למלא
את תפקידו החשוב בהגנה על זכויות, בלי שהוא
מואשם בהרחבת יתר של סמכותו בצורה המערערת
את בסיס הלגיטימציה שלו. בסופו של יום, הבהרת
גבולות הגזרה והצטמצמות מודעת של בית המשפט
לסוגיות משפטיות תסייע גם לעניין העומס, ולכן -
גם כך - תשפר את יכולתו של בית המשפט לתת
למתדיינים לפניו סעד מהיר ויעיל.
השופט גרוניס, בסגנון הנשיאות שלו, החזיר
אותנו קצת לימים של "בית
המשפט הישן". מי שסבור,
כמוני, כי היה זה בית משפט
מקצועי ואמיץ לא פחות
מאלה הפעלתנים יותר של
השנים האחרונות, שמח שגם
עכשיו יכולה להיות עדנה
למודל ההוא; בית משפט
שאינו תופס את עצמו כשו
־
תף מלא לחקיקה ולשלטון,
כרשות שוות מעמד ומשקל,
אלא משמש מוסד חשוב
מאוד, עצמאי מאוד, מתרחק
מפוליטיקה, שתפקידו העי
־
קרי ליישם את החוקים ולהגן
על זכויות הפרט. לא לתקן עולם, לא לתת מנהיגות
כאשר אנו סובלים ממנהיגות מדינית או רעיונית
הנתפסת כבעייתית בעיני חלק מהציבור, אלא להיות
חלק צנוע יותר ממערכת שלמה של חקיקה וביצוע.
שפיטה כפעילות שעיקרה פרשנות ויישום החקיקה
הקיימת ויישוב סכסוכים - ולא חקיקה או פיתוח
המשפט.
השופט גרוניס תמיד הציג גישה כזאת בפסיקתו.
כנשיא היא באה לידי ביטוי הן בפסיקותיו עצמן והן
בסגנון הנשיאות שלו. הגישה הזהירה שלו ביחס
להרחבה של זכויות וגזירתן מכבוד האדם, והחובה
להשאיר מרווח פעולה למחוקק ולמגבשי המדיניות,
הופיעו בפסיקתו למשל בנושא חוק האזרחות, עוד
לפני שהיה נשיא. כנשיא הוא העניק משקל עצום
להחלטות פסילה כאשר הצטרף לפסקי דין שביטלו
חוקי כנסת (כגון חוק המסתננים בגלגול הראשון),
אבל היה מוכן לעמוד על שלו בלי לנסות לגייס שו
־
תפים כאשר נשאר במיעוט.
כנשיא הוא לא חידד את העימות בין הרשויות, ולא
הקדיש חלק ניכר מהתבטאויותיו הציבוריות ליחסים
בין בית המשפט לרשות המחוקקת והמבצעת. היו
מעט התבטאויות, ומעט עימותים - כמנהג נשיאי
בית המשפט הישן לדורותיהם. גישה כזאת מדגישה
את החשיבות העצומה של העצמאות האישית של
כל אחד מן השופטים בבואם לפרש את הדין, כחלק
מהעצמאות המוסדית של בית המשפט. בית המש
־
פט אינו נלחם את מלחמתו של בית המשפט אלא
הוא הרשות שבתוכה פועלים
אלה שתפקידם לפרש את
החוק, ליישמו ולעשות צדק.
ואם יש מחלוקת בין השו
־
פטים, זה דבר טבעי. במק
־
רה הראשון כל שופט קובע
את דעתו. לאחר הפסיקה,
זו מחייבת את כולם, גם את
אלה שדעתם לא התקבלה.
וכך עשה גרוניס עצמו, כאשר
למרות דעת היחיד החזקה
שלו בעניין ראשי הערים הוא
הצטרף ללא היסוס לפסיקה
שמטרתה הייתה לשמור על
מעמדו ועל כוחו המחייב של
פסק הדין, שעימו לא הסכים.
אני אפוא שמחה במיוחד על כך שהשופט גרו
־
ניס לא רק המשיך לשפוט, אלא עשה זאת בשנים
האחרונות כנשיא בית המשפט העליון. אף שכהונתו
כנשיא הייתה קצרה, היא הייתה חשובה בשל השוני
המהותי באופיה ביחס לאופי הכהונה של חלק מה
־
נשיאים הקודמים. אני מקווה שגרוניס יעשה כמ
־
נהג קודמיו ולא יראה את הפרישה כסוף פסוק, אלא
כהזדמנות להמשיך לעסוק בענייני משפט וציבור,
והפעם ללא ההגבלות ששפיטה צריכה להטיל על
העוסקים בה. אני בטוחה שהוא יוכל לתרום משמ
־
עותית לגיוון של הדעות לגבי תפקיד השפיטה בחב
־
רה דמוקרטית.
ככל שייראה כי בית המשפט
הוא מעוז של ליברליות
בחברה שאינה כולה כזאת,
כך תפחת הלגיטימיות שלו
ותגדל הנטייה להתערב
בסמכויותיו ובמינוי השופטים.
לטעמי, כהונתו של גרוניס
אחראית במידה רבה לכך
שלא נמשכת השחיקה
באמון הציבור בבתי המשפט
ינואר 5102
עורך הדין
׀
34