32 / 148
כהונת גרוניס
סגנון נשיאותי בטעם של פעם
פרישת הנשיא
צר יותר וזהיר יותר להיקפן ולהשלכותיהן של זכויות
האדם, יחד עם הקפדה גדולה על עצמאות בית המ
־
שנית,
שפט ועל תפקידו בהגנה על זכויות האדם.
בעובדה שהתייחס רבות לשאלת העומס בבתי המ
־
, בסגנון כהונתו ומיעוט
שלישית
שפט ועינוי הדין.
החשיפה התקשורתית שליוותה אותה. שני האחרו
־
נים חיוביים על פי כל קנה מידה; על הראשון תהיה
מחלוקת רעיונית מובנת מאליה.
אולם נראה לי שגם תומכי האקטיביזם השיפוטי
צריכים להסכים כי טוב שגם לגישה השמרנית יהיו
מהלכים ומכובדות בבית המשפט ובחברה. לא נכון
שמוסד כה חשוב יהיה כולו ליברלי במובהק ובצורה
בלעדית בחברה שיש בתוכה ויכוח מתמשך בנושאים
אלה. נכון שגם בבית המשפט עצמו, וגם בדיון הצי
־
בורי על בית המשפט, הדיון
הזה יתנהל בצורה מתמשכת,
ללא ניסיון להכרעה "פעם
אחת ולתמיד". דיון משמ
־
עותי כזה חשוב גם להמשך
הלגיטימיות של בית המשפט
בחברה. ככל שייראה כי בית
המשפט הוא מעוז של ליב
־
רליות בחברה שאינה כולה
כזאת, כך תפחת הלגיטימיות
שלו ותגדל הנטייה להתערב
בסמכויותיו ובמינוי השו
־
פטים. לטעמי, כהונתו של
גרוניס אחראית במידה רבה
לכך שלא נמשכת השחיקה
באמון הציבור בבתי המשפט. יש לקוות כי תימצא
הדרך לשמור על ההישג הזה גם בעתיד.
הגישה המכבדת כלפי החלטות הענפים הפולי
־
טיים שבידיהם מופקדת הסמכות לקבוע מדיניות,
בצירוף עניינו הגדול בצמצום העומס ובהפחתת עי
־
נוי הדין, תרמו יחד לעובדה שבמשמרת של גרוניס
נקבע נוהג חדש: הטלת הוצאות משפט משמעותיות
על עתירות ציבוריות, שנקבע כי לא נכון היה להגישן
מלכתחילה. עד עתה הנוהג היה כי אף אם עתירות
כאלה נדחו, העובדה כי היה מדובר בעתירה ציבורית
הביאה לפטור כמעט אוטומטי מהוצאות משפט.
נוהג זה שידר כי בית המשפט והחברה מעריכים את
עבודתם של ארגונים ותובעים ציבוריים ומעודדים
אותם, אף במקרה שהוחלט שלא לקבל את עתיר
־
תם לגופה. זו אכן מטרה חשובה, אלא שלנוהג הזה
תוצאה נוספת, רצויה פחות: אין למגישי עתירות
ציבוריות תמריץ כלשהו לשקול בכובד ראש אם במ
־
קרה מסוים נכון להגיש עתירה, או שמא הכלי הנכון
יותר להתמודד עם הסוגיה הוא באמצעות המערכת
הפוליטית או המינהלית עצמה.
המנהג לפתוח עיתון ולהחליט לעלות לבית המ
־
שפט העליון, עליו הלין השופט מישאל חשין, תרם
לעומס על בית המשפט וגם על רשויות המדינה,
הצריכות להתמודד עם העתירה ולהקדיש משא
־
בים, לעיתים ניכרים, בהכנת תשובות לבית המש
־
פט. הוא תרם גם להשתרשות המחשבה כי עניינים
ציבוריים הם תמיד גם שפיטים, וכי נכון וחשוב
להביא אותם לעיון ואף לה
־
כרעה בבית המשפט ("על
דרך ההפלגה נאמר, שכיום
נוטל אדם לידו את עיתון
הבוקר או עיתון הצהריים,
ומבטו מרקד בין הידיעות
השונות עד שעינו צדה ידי
־
עה פלונית. ומשמצא מה
שמצא קורא הוא אל חבריו:
קומו ונעלה ציון - אל בית
המשפט העליון. אומר ועו
־
שה. עתירה לבית משפט כמו
נכתבת היא במהלך הנסיעה,
ובעומדו לפני בית המשפט
ועתירה פגומה בידו, מבקש
אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר
עוול. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים
מ
�
גלברט נ' נשיא בית ה
לחיות בו", בג"ץ 49/8412
.)
שפט העליון ואח'
כמובן, לא תמיד מוצדק להטיל הוצאות משפט
בגין עתירה שנדחתה. לעיתים, אף אם באותו עניין
לא הוכחה עילת התערבות ולא ניתן סעד ממשי,
הגשת העתירה הייתה בעלת ערך חברתי. אולם
כאשר לא זה המצב, כאשר משפטן היה יכול לצפות
כי העתירה תידחה על הסף שכן לא התגבשה עילה
לפנות לבית המשפט דווקא, טוב שתהיה בצד דחיית
העתירה גם אמירה כי להחלטות מסוג זה יש עלות
ויש מחיר לעותר. ככל שהנוהג הזה מתבסס, משת
־
גם תומכי האקטיביזם
השיפוטי צריכים להסכים כי
טוב שגם לגישה השמרנית
יהיו מהלכים ומכובדות בבית
המשפט ובחברה. לא נכון
שמוסד כה חשוב יהיה כולו
ליברלי במובהק ובצורה
בלעדית בחברה שיש בתוכה
ויכוח מתמשך בנושאים אלה
ינואר 5102
עורך הדין
׀
32