33 / 40
ה
תיאור המילולי של מופע
התיאטרון־מחול החדש, "מי לקח
את הגבינה שלי?" על פי שלושה
ממשליו של איזופוס, הזכיר לי
ניסיונות אמנותיים-חינוכיים לא מוצלחים
שבהם צפיתי בעבר. יוצריהם של מופעים
אלה ביקשו ללמד ילדים קטנים פרק בהלכות
החיים: מה מותר ומה אסור, למה כדאי לעשות
מעשים טובים וכמה חשוב לכבד חברים.
הניסיונות הללו, סביר להניח, פנו בראש
ובראשונה אל הורי הטף, בבחינת "אצלנו
יקבלו הילדים שלכם ערך מוסף – גם שיעור
חשוב ומוסר השכל וגם חוויה אמנותית". אלא
ששני אלה, כידוע, לא נועדו לגור ביחד:
האמנות מעצם טבעה לא מבקשת לחנך, אלא
ליצור אצל הצופה חוויה מעצם המפגש עם
עצמו, עם רעיונות מרתקים ועם דמיונו שיכול
להפליג לאן שהוא חפץ.
"מי לקח את הגבינה שלי", למרבה
השמחה, מבטיח וגם מקיים חוויה אמנותית.
היוצרים שלו – הכוריאוגרף אמיר קולבן,
מעצבת התפאורה והתלבושות סבטלנה
ליפשיץ, שרית מזון שכתבה וביימה, רמי
שולר שהלחין את המוסיקה וכמובן ששת
הרקדנים שחוללו בחן, הטעינו את המשלים
המוכרים בשפע של דמיון ויצירתיות,
שנהפכו לעיקר המופע. מעל כולם יש
לציין את ליפשיץ, שהעמידה על הבמה
ספרייה גדולה עמוסת ספרים - מחזה לא
נפוץ במופעי הילדים - ובמרכזה ספר
ענקי שקולבן, בתפקיד המספר, מעלעל בו
וחושף כל פעם תמונות מרהיבות שחלקן כמו
קופצות ממנו בסגנון פופ־אפ חביב.
במקביל, שולף קולבן מהספר חלקי
תלבושות ומסיכות, וכמובן את חריץ
הגבינה המדובר. הפריט הזה מככב בכל אחד
מהמשלים. משל העורב והשועל מתרכז
במיומנויות של תחכום וערמומיות - "אתה
כל כך מוכשר", אומר השועל לעורב שמחזיק
את הגבינה במקורו, "אפשר לשמוע איך אתה
שר?" המשל השני מספר לנו על נמלה עמלנית
הרואה לטווח רחוק, ומנגד על הצרצר הנהנתן
שלא דואג למחר, מנסה לשדל את הנמלה לנוח
לרגע ורק בהמשך מבין את הלקח. חותם את
השלישייה המשל על האריה והעכבר, שמלמד
אותנו עד כמה כוח פיסי עלול להתברר כבלתי
מספיק, וגם שבסופו של דבר משתלם לפעמים
לחמול על החלש.
כמו התפאורה, גם התלבושות והמסיכות
הצטיינו בעושר ויזואלי והשתלבו היטב
בשפה התנועתית. כך למשל, העורב וגלימתו
המתנפנפת או הנמלים החמודות בכובעים
ומחושים קטנים שפצחו במחול קטן משלהן.
כל אלה עוברים לצופים הצעירים בשלל
תמונות ססגוניות ועושר של פרטים, וניכר
שהושקעה בהם הרבה עבודה ויצירתיות. כך,
משולבים על מדפי הספרייה כמה כרכים
גדולים שנשלפים ונפתחים כמו מניפות צבע
גדולות ומאירות; שער שנחצב בצדו האחד של
הספר הגדול וממנו מגיח המספר לבמה ונעלם
ממנה בסוף המופע; ועוד המצאות חביבות
שבזכותן נברא על הבמה לקצת פחות משעה
עולם קטן, עשיר ורב־תנועה, שמאפשר לכל
אחד מהילדים להפליג אל מחוזות הדמיון,
להזדהות עם מי מהגיבורים, לצחוק, למחוא
כפיים ואולי גם לשאול את אבא או אמא
שאלה שצצה פתאום. בשביל זה הרי יוצרים
עבורם מופעים. לא?
המופע מאושר על ידי סל התרבות הארצי,
ויוצריו מבטיחים כי הוא מתאים את עצמו
לבמת המרכז הקהילתי בכל יישוב.
יעל אפרתי
של לאה גולדברג ללחן של דוד זהבי, שהוא
"פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב". גם
של ג'ון לנון מקבל רובד נוסף ועמוק
Imagine
בביצוע של ההרכב הזה.
המופע הקרוב יועלה ב־91 במארס, בספרייה
הלאומית בירושלים.
יעל אפרתי
את נקודת המגע. אפשר גם לשבת בישיבה מזרחית
עם הגב לקיר, ואז על הילדים לחוש שהגב הוא
חלק מהקיר, חזק וישר. אפשר לבצע הטיה או
כפיפה לפנים ולהזדקף לאורך הקיר, לעבור
מישיבה לעמידה לאורך הקיר ועוד ועוד.
לצד כל טקסט שבחרה הכותבת, היא מציעה
יצירות נוספות סביב אותו נושא. כאן למשל,
אפשר לבחור ב"מה עושות האיילות?" או ב"פיזמון
ליקינתון", של לאה גולדברג, ויש עוד המון. חוץ
מאלה כולל הספר עוד שלושה שערים - "יחסים"
שעניינו מפגשי הורים־ילדים, משפחה, יחסים
עם חברים ואפילו סוגיות חברתיות ופוליטיות
המבוטאות ברוב שנינות והומור. למשל, "דירה
להשכיר" שבה אפשר לבטא גם תיסכול ואכזבה,
ו"עלילות פרדיננד פדהצור, בקיצור" שכתב
אפרים סידון, סיפור בעל פוטנציאל היתולי וגם
המלצה פוליטית. השער הרביעי, "ידע עולם",
עוסק בין היתר באותיות ומספרים, בארצות
רחוקות ובטבע, ולסיכום, שער "חגים" יעשיר
וישמח את רפרטואר הפעילות בימי תשרי ועד
חג הביכורים.
המפגש הזה בין ספרות ילדים לתנועה הוא
ים גדול שמבטיח המון. נצלו את הרעיון והפעילו
את הדמיון. כמעט הכל הולך, וההנאה והשמחה
מובטחות.
יעל אפרתי
הגבינה של איזופוס
המופע "מי לקח את הגבינה שלי", שבמרכזו שלושה משלים של איזופוס,
לא מתיימר ללמד מוסר השכל - ומסתפק בחוויה אמנותית מהנה
מרים טוקאן (שירה), עידן טולדנו
(גיטרה פלמנקו, עוד ואקורדיון,
דר' רחלי גלאי (צ'לו) ונעה וקס
(כלי הקשה)
צילום: וואסים שאקור
מי לקח את הגבינה שלי
צילום: אורן מנסורה
33
שיעור חופשי
>
מרץ 5102