9 / 16
9
באחוה
ינואר 5102
צלילי קסם
"איזו מסכנה שאת גרה בחור", אמר הבחור בבר התל אביבי, ואני כבר הבנתי שחובת ההוכחה עלי
צ
גדלה בדימונה, ילדות מאושרת, הורים אקדמאים, אבל
ליל כהן
עדיין כשהגיעה למרכז הארץ אמרו לה "מה את מדימונה, את
דווקא מדברת יפה..." ועוד הטרדות בנוסח "בטח אמא שלך כל
היום במטבח מכינה קוסקוס". בגיל 82 היא נאלצת להסביר לחברות
הילדות שלה מדוע היא עובדת קשה ולומדת לתואר שני, במקום
להתחתן.
"מה, לא שמעת צליל? אנחנו כבר אחרי המבול. אחרי המהפכה
הפמיניסטית ואחרי איחוי השסע העדתי ואיזון הפערים בחברה", אני
אומרת לה. "אז זהו שלא". היא עונה בתור אחת שיודעת.
צליל בוגרת תואר ראשון במדעי ההתנהגות וסטודנטית באוניברסיטת
בר אילן לתואר שני בסוציולוגיה, עם התמחות בפסיכולוגיה חברתית.
בחרה לעשות את מחקר התיזה שלה על עצמה, והוא עוסק בעיצוב
זהות של נשים אקדמאיות מזרחיות בפריפריה. מדובר על מחקר
איכותני, שעתיד להתבסס על ראיונות עומק של כעשרים נשים. "ד"ר
ליאורה נבון, שהייתה מרצה שלי במכללה, גרמה לי להתאהב במחקר
האיכותני ולהאמין במתודולוגיה הזו" היא מספרת, "ולד"ר יוני גז אני חבה
את הצלחתי, משום שהוא ליווה ועודד אותי לאורך כל הדרך. בהתחלה
התכוונתי בכלל ללמוד משאבי אנוש".
המחקר מגדיר "נשים מזרחיות" כנשים שהן דור שלישי בארץ, ואחד
מההורים בעל מוצא מזרחי. ככל הידוע, זהו המחקר הראשון העוסק
בדור השלישי בהקשר זה.
"את מפגש המאפיינים של מוצא, מגדר, ומעמד פריפריאלי אני מגדירה
"הצטלבות מיקומי שוליים" מסבירה צליל. "והמפגש הזה בעל השפעה
מכרעת על הזהות האישית". נקודת המוצא היא שבשנת 4102 בישראל
עדיין ישנן סטיגמות חברתיות, פערים עדתיים וקשיים המאפיינים את
האוכלוסייה שגרה בפריפריה. במסגרת המחקר יבדקו
דרכי ההתמודדות של הנשים עם הקשיים שהוזכרו,
מכיוון שמיקום השוליים מזמן חסמים מצד אחד,
ומניע ומעורר מוטיבציה מצד שני.
לאור הניסיון שלך, איך היית רוצה לגדל את הבת
שלך בעתיד?
"התחושות שלי הן אמביוולנטיות. העובדה
שגדלתי בדימונה העניקה לי הרבה יתרונות אבל
עבור הילדים שלי הייתי רוצה עתיד טוב יותר.
שלא יצטרכו לנסוע רחוק כדי לרכוש השכלה
או לצפות בסרט. אני עצמי הקרבתי לא מעט
בשש השנים האחרונות שבהן אני לומדת
ועובדת קשה כדי לממן את לימודיי.
החיים שלי מאוד עמוסים ולחוצים
ואין לי כמעט זמן פנוי, אבל אני
עושה מה שאני אוהבת ומקווה
מאוד להמשיך ולהתקדם
באקדמיה".
ככה עושים לימונדה מלימונים
הישגי סטודנטים
“אני תושבת קריית מלאכי, בת למשפחה בת שמונה נפשות, הוריי
גרושים. בשנות התיכון למדתי בפנימייה צבאית של חיל האוויר, וזו נקודה
משמעותית בחיי, בה נחשפתי למגוון רחב של אנשים, אותם למדתי
להכיל, למרות הבדלי דת ומסורת, רקע סוציואקונומי שונה ושפה. בסופו
של דבר הפכנו לחברים בנפש.
באותה נימה של הכלה, המשכתי לשירותי הצבאי שם לקחתי את זה
צעד אחד קדימה כאשר התנדבתי מטעם הצבא במעון "מוריה", מעון
לילדים עם פיגור שכלי ונכות פיזית. בהתחלה נרתעתי, כי התוודעתי
שם למקרים קשים מאוד, ובהמשך התמלאתי סיפוק מכל חיוך שלהם.
מרגע שהשתחררתי מהצבא ניסיתי כמו כולם "לעלות על הגל" כמה
שיותר מהר: להרוויח כסף ולהתקדם כלכלית. ככל שנקודת המוצא
נמוכה יותר, הלחץ לצמצם את הפערים ולהגיע להישגים אישיים הוא
גדול יותר. במשך המרוץ הזה התרחקתי מהדברים שאני אוהבת לעשות,
מהחלומות שלי, ומעשייה בעלת משמעות... הפכתי לאדם פחות שמח.
ואז, לפני כשש שנים חליתי בסוג נדיר של לימפומה, זו הייתה נקודת
מפנה בחיי, כיוון שלראשונה נאלצתי מכורח הנסיבות לעצור ולחשוב
על איך חיי התנהלו עד כה, ואיך הייתי בעצם רוצה לנהל אותם בעתיד.
להפתעת כולם, ראיתי במחלה הזדמנות לקחת בחזרה את החיים לידי,
ולהתמקד בדברים המעניקים את המשמעות האמיתית לחיים במקום
להתמקד במרוץ אחר הישגים כלכליים. באותה עת פנתה אליי נציגת
שיקום של הביטוח הלאומי וסיפרה לי שרוצים להקים קבוצה בקריית
מלאכי, כחלק מפרויקט ארצי בשם “קהילה נגישה”. מטרתו, להקים
קבוצות עירוניות שיפעלו לקידום זכויות של אנשים עם מוגבלויות ולמען
שילובם בקהילה. רכזת התכנית דאז, הסבירה כי היא מחפשת אנשים
שיהיו רתומים נפשית, מזוהים עם חזון הקבוצה, אכפתיים ויוזמים. מהר
מאוד הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות וקיבלתי על עצמי
לקחת חלק בהקמת הקבוצה, שמחה על האפשרות לעשות משהו
משמעותי.
כיום, חמש שנים מיום הקמת הקבוצה ולאחר שהתמודדתי בהצלחה
עם המחלה הקשה, עומדות מאחורי שפע של חוויות, עשייה משמעותית
ולמידה אפקטיבית. למדתי רבות אודות קבלת האחר, על היכולת להכיל
את מגבלת האחר מבלי לתייג אותו, היכולת להבין שלכולנו מגבלה כזו
או אחרת ואחריותנו כחברה לדאוג כי יהיה בה מקום שווה לכולם. בזכות
הקבוצה אני ערה יותר לצרכים מיוחדים של הזולת, אדם מכיל וסובלני
יותר. אני מרגישה שהחיים לא עוברים לידי, אלא שאני ממש מעורבת
בהם, בוחרת את החוויות שאני רוצה לעבור, ומעצבת, ולו במעט, את
העולם בו אני רוצה לחיות.
מאז הפרויקט הראשון הצטרפתי למספר פרויקטים קהילתיים נוספים,
שכולם בדגש על נגישות ומתן הזדמנות לאנשים שהחיים לא היטיבו
עימם, מסיבות שונות. בכל אחד מהפרויקטים אני מחפשת את
הפוטנציאל, הערך, המסוגלות של הפרט ושואפת לסייע להביאה לידי
מימוש. גם במכללה, במקביל ללימודיי האקדמיים, נתנה בידי ההזדמנות
להמשיך באותו קו ולסייע לסטודנטים עם מוגבלות נפשית, לממש את
שאיפותיהם האקדמיות ולשלבם בקהילה.”
, סטודנטית שנה ב’ למדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה, בעלת
רחלי פרץ
הישגים מצוינים בלימודים, הומלצה השנה על ידי דיקאן הסטודנטים
לקבל את פרס המל”ג ע”ש שוש ברלינסקי ז”ל להצטיינות במעורבות
חברתית.
צליל כהן