2 / 68
אייר תשע"ד
2
בין זיכרון לעצמאות
המורה של המדינה
כשנכנסתי ללמד בכיתה שלי בלוד, ובהמשך גם לנהל בית ספר
במושב פדיה, נהניתי מכל רגע שבו ניתנה בידי הזכות ללמוד
וללמד, לחנך ולהשפיע.
מאז ועד היום כשאני פוגש או שומע על מורה מצטיין, אהוד
ואהוב, כזה שאף תלמיד לא ישכח ולא ירצה לשכוח, אני מבין
בדיוק במה מדובר. ברור לי שזה אותו מורה בעל מגע הקסם,
שיודע להוביל את תלמידיו אל מעיינות החכמה ומשכיל לרקוח
יחד איתם תבליני סקרנות עם טעמי הנפש והנשמה. המשורר
הנפלא ח.נ. ביאליק אולי לא התכוון אליהם בשעת כתיבה, ובכל
זאת מצאתי בית מסוים באחד משיריו, והוא לדעתי מבטא הוויה:
"כי ברכת אל יש חלף/ עמל בנים ואבות:/ אחד יהי לאלף/ האלף
ים / תרצ"ד]
ִ
ש
ֵ
לּ
ִ
– לרבבות". [ח.נ ביאליק "על ש
הסתדרות המורים גאה להוביל את פרויקט המורים המצטיינים,
משום שמדובר בגאוות יחידה. על אף כל הביקורות ולמרות
הציניות האופיינית, בהחלט יש לנו לא מעט סיבות לגאווה.
מוסדות מחקר ישראליים מדורגים בצמרת העולמית. ישראל
מובילה בפיתוח פטנטים רפואיים ומדעיים והיא אבן שואבת
לחברות טכנולוגיה מפותחות. יש בה יותר חברות הזנק
(“סטארט-אפ”) ויותר חברות הנסחרות בנאסד”ק – מרוב מדינות
העולם. טובי הכישרונות הצעירים של ישראל קוצרים הישגים
וזוכים במדליות באולימפיאדות הבינ”ל במדעי המחשב, בפיזיקה
ובחקר החלל, וגם באמנויות ובתחומי ספורט שונים. כל אלה לא
נולדו יש מאין. רובם ככולם תוצרים של אותה מערכת חינוך,
שרבים מדי מבקרים אותה ומעטים מדי נכונים להביט על
הצדדים החיוביים, לחשוף אותם ולהשתבח בהם.
הרמנו את הכפפה הזאת, והנה כי טוב. יש במערכת הזאת מורים
ומחנכים, שאהבת המקצוע, האכפתיות והיצירתיות שלהם
יכולים למגנט כיתות שלמות. יש במערכת החינוך אנשי מקצוע
שהציווי החברתי שלהם איננו מזויף וסרגל הערכים שלהם ישר
כמו פלס. יש במערכת מורים, שלמרות התנאים ולמרות הקושי,
מכירים את הדרך אל מוחו של התלמיד, יודעים לגעת בנפשו
ולסמן עבורו שביל מחשבה ודרך חיים משמעותית. אנחנו
מצדיעים ואומרים להם תודה.
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, כתב אהוד מנור ז”ל, זה רק
מפני שעוד אותו חלום נשאר: “מעט שכוח, פחות בטוח, אולי,
אבל נשאר ונזכר”.
יוסי וסרמן
המזכיר הכללי
הטור הפותח
בצאת יום הזיכרון מתקדש אצלנו יום העצמאות. שני המועדים
הללו מחוברים זה לזה. הזיכרון והאבל קשורים עם שמחת החג
ועם ההתעלות. היגון והשכול שזורים, ללא הפרדה, בשמחת
העצמאות והחירות שאינן יודעות גבול.
אומרים אצלנו “בגיל ורעדה”. ואכן, אנו מקדמים בגיל את היום
בו הכרזנו על עצמאותנו שלוש שנים לאחר השואה שקיצרה את
קומת עמנו בשליש. שלוש שנים לאחר שהעולם חשב שלעם
הזה שנהרג ובתיו חרבו אין עוד תקומה, השבנו לנו את חירותנו
בביתנו ההיסטורי.
כשאנו מביטים על המעשים ועל ההישגים הנפלאים שלנו, יותר
מכל עם או חברה אחרת אי פעם, הלב מתמלא שמחה. כשאנו
השנים שחלפו,
66
מביטים לאחור, אל מחיר עצמאותנו במשך
אנו מתמלאים חרדה ודאגה. ברעדה – כי מתוך כאב אנו יודעים:
עוד ארוכה הדרך העולה אל הר העצמאות של מדינת ישראל.
עוד רבה הדרך ולא קלה. "זה היום עשה השם נגילה ונשמחה
בו". בזה היום, כנגד כל הסיכויים, הונף הדגל הכחול לבן והכרזנו
בפני כל עם ולשון: עם ישראל חי!
כוחה של מדינת ישראל בא לה ממאות אלפים מאזרחיה
המשרתים בצה"ל, ממשלמי המיסים, יוצרי מקומות העבודה,
היזמים והעובדים, השואפים לחברת מופת, המורות והמורים,
הגננות והמנהלים, המחנכים את תלמידיהם להמשך התרומה
לקיום עצמאות העם היהודי בארצו. מאות האלפים הללו הם הלב
הפועם של המדינה, הם הערובה האמיתית להמשך הצלחתו של
המפעל הציוני. מפעלי התעשייה, תנופת הבנייה, הישגי המדע
והטכנולוגיה, היצירה התרבותית המרתקת, העוצמה הצבאית –
מחוללי ההישגים הללו באו מכל שכבות העם, דתיים וחילוניים,
אנשי שמאל וימין. אנו, ציבור עובדי ההוראה, חלק מהמחנה
המיוחד הזה.
בערב יום הזיכרון נזכור את הנופלים ונחיה את הערבות ההדדית
של שדות הקרב. נחשוב על המאחד והמשותף ונקרב אל פנים
המחנה את כלל אזרחי המדינה. נבין כולנו שתיקון הקיים
והמשך המסע הציוני הם אתגרים נפלאים הנותנים משמעות
ייחודית לחיינו. עלינו לפעול לקידום החינוך, להשתלב ביזמות
לפיתוח הנגב והגליל, היצירה הכלכלית והתרבותית, ולהתייצב
כנגד האלימות, השחיתות והפשע, ובעיקר להחזיר את החסד,
האנושיות, ההזדהות והאחווה, לתוך הוויית חיינו. אם נחתור
להיות חברת מופת, נוכל גם לעמוד שכם אחד מול הסופות
שבחוץ, ונקיים את שליחות חיינו.
גד דיעי
מ"מ מזכ"ל הסתדרות המורים בישראל