31 / 40
א
יזו ילדה היית?
"אבי שירת במוסד. כשהייתי בת
שנתיים לקח אתו את המשפחה
לשליחות בפאריס. בת חמש שבתי לארץ עם
מבטא צרפתי כבד, אך צרפתית בקושי ידעתי.
אמי (שולמית הראבן), סופרת מעולה ולימים
חברה באקדמיה ללשון עברית, האמינה שילדים
יש לגדל בשפה אחת, ושטוב לילד לקנות לשונות
נוספות רק לאחר שרכש מסד ברור של שייכות
תרבותית.
"בשנים שלאחר חזרתנו גרנו ברמת השרון,
שהיתה אז מושבה מוקפת פרדסים, מנותקת
מתל אביב ומרוחקת ממנה. זיכרונות ילדותי
מלאים במשחקי רחוב - הייתי ׳ילדת כדורגל׳ -
והם מלאים גם בספרים שקראתי. משלמדתי
לקרוא – התמכרתי. קראתי בקצב של ספר או
שניים ליום, ולאחר שגמרתי לקרוא את רוב
הספרים שבספרייה לילדים, חתמה אמי על אישור
שאפשר לי לעבור לאגף המבוגרים.
"כתלמידה הייתי מרושלת מאוד: מחברות
שכחתי להביא, שיעורי בית אלתרתי רגע לפני
תחילת השיעור, כתב היד שלי היה נורא, ואי-
הסדר של הילקוט שלי היה מקור מתמיד לבושה.
על כל אלה חיפיתי איכשהו בדברנות רהוטה
ובקלות כתיבה".
מתי לראשונה הוצאת לאור ספר שלך, ומה
את זוכרת מהחוויה?
"ספרי הראשון, 'אגדה חדשה', בא לעולם
כמחזמר לילדים. לאחר שסיימתי את לימודי
לתואר ראשון, חליתי ובחודשים שביליתי במיטה
העסקתי את עצמי בדמיונות ובכתיבה. התמזל
מזלי והמחזמר הועלה על במה והצליח, ובעקבות
כך הציעה לי עורכת ספרי הילדים בהוצאת עם
עובד לחבר לו גרסת סיפור. הכל קרה מהר,
כבדרך פלא, וההתרגשות היתה מעורבת בפחד.
בדרכי להצגת הבכורה של 'אגדה חדשה' טבעתי
משפט שחברי עדיין נוהגים להזכיר לי: 'אף
אחד לא יבוא וכולם יילכו באמצע'. לאחר 51
ספרים נראה לי שהמשפט הזה מסכם לא רע את
החששות שעולים אצל סופר עם שילוח ספר".
אילו דמויות משמעותיות את זוכרת
מתקופת הלימודים?
"דמויות מורים משמעותיות הופיעו בחיי
לאחר שעברנו לגור
בירושלים והתחלתי ללמוד בתיכון שליד
האוניברסיטה. השנתיים האחרונות בתיכון
התאפיינו בלהט גדול. קראנו קלאסיקה: אפלטון,
אריסטו, דוסטוייבסקי, היינריך פון קלייסט...
טקסטים שלמדתי אז מלווים אותי עד היום.
זכור לטובה מורה לתלמוד, שבזכותו פניתי
שנים אחר כך ללמוד במכון הרטמן, וזכורה
המורה לספרות שהתעקשה כי מי שלומד שיר
כראוי חייב גם לדעת אותו בעל־פה.
"המדיניות הרשמית של בית הספר היתה
שתפקידם של המורים להשכיל את התלמידים
ולא לחנך אותם, וככל הזכור לי, מורינו לא
השמיעו אי פעם את המלה ׳ערכים׳. הם תבעו
מאתנו הרבה, והיום אין לי ספק שאלה היו שנים
של 'למידה משמעותית'".
על אילו נושאים את כותבת ומדוע?
"מאמר נכתב 'על נושא'. ספר הוא לפני הכל
סיפור, ואי-אפשר לומר מדוע סיפור מסוים
נכתב. לתחושתי, הסיפורים בוחרים בי ולא אני
בוחרת בהם. לעתים, בעודי כותבת, נדמה לי
שהספר מסתובב סביב נושא מסוים, ורק מאוחר
יותר - לא פעם בתום הכתיבה - מתברר לי
שהנושא המרכזי שהתפתח אחר לגמרי.
"אם ילחצו אותי אל הקיר אומר כי הרומן
'שאהבה נפשי' עוסק בקשר שבין אהבה רומנטית
לרגש דתי; ש'השקרים האחרונים של הגוף'
עוסק בדחף לגמול וביחס לרוע; ש'לב מתעורר'
עוסק בפרידות לסוגיהן, וש'אני ליאונה' מתייחס
לערכים בלתי אופנתיים כמו 'גבורה' ו'אצילות'.
אך נראה לי שסיכומים כאלה אינם מתארים
יצירה, לא באמת".
ספרי על ספרך האחרון.
"'אני ליאונה' נכתב בהשפעת יוצרים
שהסעירו אותי בנעורי: דיקנס, האחיות ברונטה,
הנריק סנקביץ'. אם מתעקשים לסווג לסוגות,
נראה שאפשר לתאר אותו כ'רומן חניכה' וכ'רומן
פיקרסקי'.
"ליאונה, בת לאב ישראלי ולאם אמריקאית,
נולדת ביבשת אפריקה ונאלצת לעזוב אותה
ולנסוע עם סבתה לישראל. מסע חייה בארץ
חוצה שכבות חברתיות: הוא מתחיל בקיבוץ, עובר
בקהילה חרדית, בחברה האקדמית בוהמיינית
בירושלים ועוד.
"בהיעדר אנשים שיטפלו בה, ליאונה שוקעת
מגיל צעיר בספרים, והם אלה ש'מגדלים' אותה.
גיבורי הספרים משמשים לה חברים ומודלים
להתנהלות בעולם. בהשראת גיבורים ספרותיים
היא צולחת קשיים נוראים, ובהשראתם היא גם
טועה הרבה".
ספרי על מפגשים שלך עם תלמידים.
"לפני שלוש שנים הוזמנתי לצפות באופרטה
שתלמידי תיכון לאמנויות ברעננה יצרו מ'אגדה
חדשה'. ההנאה שגרם לי האירוע לא נפלה מזו
שחוויתי בעת שהמחזמר בנוסח המקורי שכתבתי,
רץ על הבמה.
"שמחה גדולה שמחתי גם באוסף ציורים
שילדים ציירו אחרי שקראו בכיתה את הספר.
אני אסירת תודה למורה ששלחה לי אותם".
איזה מקום בבית את אוהבת במיוחד?
"אני אוהבת את המטבח שלי, ובכלל
נראה לי שמטבח הוא מקום חשוב בכל בית.
משפחתי חיה בדירה קטנה, אך גם בבתים
גדולים בהרבה משלנו, אנשים נוטים בסופו של
דבר לנדוד למטבח. שום שיחת סלון לא מתחרה
בשיחות שמעל לכיריים, ולא מעט רעיונות
מוצלחים באו לי בעודי מקלפת גזר.
"אני מוצאת שהעיסוק המתמיד במלים
מצריך איזון כלשהו - אחיזה כלשהי במוחשי,
ואת האחיזה הזאת אני מוצאת בבישול. אני
מבשלת באופן יום־יומי, וקשה לי לדמיין את
עצמי כותבת בלי הגיחות למטבח.
"המקום השני שאהוב עלי בבית הוא פינת
העבודה שלי: מרפסת סגורה בחלונות, שצופה
אל מנזר רטיסבון. בקרים רבים אני כותבת
לצלילי המקהלה ששרה שם ולצלילי העוגב".
אילו חפצים יקרים ללבך בבית, ומדוע?
"איני נוטה להיקשר לחפצים. במהלך חיי רק
פעמים בודדות חמדתי חפץ, וכמעט לא קרה
שהצטערתי כשחפץ אבד או נשבר.
"יש לי ספרייה גדולה, וברצון רב אני משאילה
ספרים לחברים ולתלמידים. ספרים, לתפישתי,
אינם אמורים להתבטל על המדף. קורה, כמובן,
שספר מושאל אינו חוזר הביתה, אך זהו מחיר
שראוי לשלם למען ההנאה שבלחלוק יצירה.
"מבין הספרים שעל מדפי יקר ללבי במיוחד
תרגום נושן של 'חשיבותה של רצינות' מאת
אוסקר ווילד. התרגום יצא לאור בוורשה, בשנת
תר"ף (9191-0291), בעת שהעברית שעמדה
לרשות המתרגם חסרה אפשרויות רבות.
כך, למשל, המשפט 'האם חתכת את כריכי
המלפפונים?' מתורגם ל'האם ניתחת את עוגות
הקישואים'. הספר הוא מזכרת מהספרייה של
סבי, ומזכרת מתמדת לנס העצום של תחיית
הלשון העברית".
בנעלי בית
סופר
מפאריס לרמת השרון,
ממחזמר לילדים לכתיבה
למבוגרים. גיל הראבן,
מחברת "אני ליאונה" ועוד
ספרים רבים, מספרת על
העיסוק המתמיד שלה
במלים שמתאזן בעבודת
המטבח, ועל שולחן
כתיבה עם נוף למנזר
מאת רווית שרף
הראבן. "מאמר נכתב 'על נושא'. ספר
הוא לפני הכל סיפור, ואי־אפשר לומר
מדוע סיפור מסוים נכתב"
צילום: אוריה תדמור
"ספרים אינם
אמורים להתבטל
על המדף"
31
שיעור חופשי
>
נובמבר 4102