אתרוג | אייר תשעז | מאי 2017 | גליון 76

58 / 68

הגות תורנית
שומר נפשו נמלט,
שומר נפשו תמים
כי אין בעיר מקלט,
ואין בה רחמים.
(יעקב רוטבליט)
העיקרון המוסרי הוא מוחלט. הוא מופיע
ם ַ ךְ דּ ֵ פֹבמפורש בסופו של סיפור המבול: "שׁ
ים, ִ לֹה ֱ ם א ֶ ל ֶ צ ְ י בּ ִ ךְ: כּ ֵ פ ָ שּׁ ִ מוֹ י ָ ם דּ ָ ד ָ א ָ ם, בּ ָ ד ָ א ָ ה
ם." (בראשית ט, ו) לאמור: מי ָ ד ָ א ָ ת-ה ֶ ה א ָ שׂ ָ ע
שנטל חיים של אדם אחר, מאבד את זכותו על
חייו שלו. הריגה היא פשע כלפי הנרצח וכלפי
משפחתו, והיא גם חטא נגד אלוהים. כיוון שכל
אדם נברא בצלם אלוהים, פגיעה בחיי אנוש
היא חילול שמו של האל.
ואף על פי כן קין לא מת בחטאו, אולי כיוון
שלא נצטווה על איסור 'לא תרצח'. הוא לא
נענש כרוצח בזדון, אלא כרוצח בשגגה שדינו
גלות. יתרה מזאת, קין זכה להגנה אלוהית
תוֹ ֹכּוֹת-א ַ י ה ִ תּ ְ ל ִ ב ְ ן אוֹת, ל ִ י ַ ק ְ ם ה' ל ֶ שׂ ָ יּ ַ ייחודית: "ו
אוֹ." (בראשית ד, טו) ְ צֹל-מ ָ כּ
וכך, עם האות במצחו, יוצא הרוצח הראשון
בעולם מלפני האלוהים, לנדודיו.
נגזר עליו להיות נע ונד בארץ. אותה ארץ
שאביו נברא בכדי לעבוד אותה, ושהוא עצמו
בחר לו למקור חיים, שוב אינה נענית לו.
ת- ֶ ד אֹב ֲ ע ַ י ת ִ האדמה מקוללת בעבורו: "כּ
ה ֶ י ְ ה ִ ד, תּ ָ נ ָ ע ו ָ ךְ; נ ָ ה ל ָ חֹת-כּ ֵ ף תּ ֵ סֹה, לֹא-ת ָ מ ָ ד ֲ א ָ ה
ץ." (בראשית ד, יב) נגזר עליו לגלות מעל ֶ ר ָ א ָ ב
אדמתו ולנוע בדרכים, תוך סכנה מתמדת
לשלומו ולקיומו. האות שנתן לו אלוהים מגן
על חייו, אך בה בעת הוא גם אות קלון. אתו ילך
קין בכל מקום, וכל ראהו ידע מיד שלפניו עומד
רוצח, אדם נתעב שחייו אינם חיים - אדם שאין
לו זכות להתקיים.
עיר מקלט
גלותו של קין איננה נמשכת זמן רב, כבר
בפסוק הבא הוא מוצא לו מקום ומתיישב בו:
ת- ַ מ ְ ד ִ ץ-נוֹד, ק ֶ ר ֶ א ְ ב בּ ֶ שׁ ֵ יּ ַ י ה'; ו ֵ נ ְ פ ִ לּ ִ ן, מ ִ י ַ א ק ֵ צ ֵ יּ ַ "ו
ע ָ ן." (בראשית ד, טז) מגזרתו של האל: "נ ֶ ד ֵ ע
ץ", נשאר רק שם המקום בו ֶ ר ָ א ָ ה ב ֶ י ְ ה ִ ד, תּ ָ נ ָ ו
הקים קין את ביתו – ארץ נוֹד. ומיד בהמשך:
נוֹךְ; ֲ ת-ח ֶ ד א ֶ ל ֵ תּ ַ ר ו ַ ה ַ תּ ַ תּוֹ, ו ְ שׁ ִ ת-א ֶ ן א ִ י ַ ע ק ַ ד ֵ יּ ַ "ו
נוֹ ְ ם בּ ֵ שׁ ְ יר, כּ ִ ע ָ ם ה ֵ א שׁ ָ ר ְ קִ יּ ַ יר, ו ִ ה ע ֶ נֹי, בּ ִ הְ י ַ ו
נוֹךְ." (בראשית ד, יז) לא רק שקין לא מת, ֲ ח
הוא אף מקים משפחה ומייסד שושלת. קין
מקבל הזדמנות לתקן - לתרום לישוב העולם
ולבנייתו, והוא אכן בונה את העיר הראשונה
בעולם.
על פי החוק המקראי, רוצח בשוגג בורח אל
'עיר מקלט'. הוא איננו חופשי לגור בכל מקום
שייבחר, אלא גולה מעל אדמתו אל אחת הערים
שנבנו מראש עבור אנשים כמותו (במדבר, לה,
ט-כח). כיוון שהרג בשוגג הוא זכאי להמשיך
את חייו, אך חירותו מוגבלת והוא איננו מורשה
ב, ֵ שׁ ֵ טוֹ י ָ ל ְ ק ִ יר מ ִ ע ְ י ב ִ לבחור היכן וכיצד יחיה: "כּ
ל..." (במדבר לה, כח) קין, ֹד ָ גּ ַ ן ה ֵ הֹכּ ַ ד-מוֹת ה ַ ע
הרוצח הראשון בעולם שנידון כרוצח בשגגה,
בונה לעצמו עיר מקלט ונשאר לשבת בה עד
יום מותו.
כשעוסקים בעיר בספרות המקרא, יש להבהיר
תחילה שזהו מוסד שונה לחלוטין מזה הקיים
בזמנינו. רוב מוחלט של תושבי העיר היו
חקלאים, ממש כמו אנשי הכפר, אך בניגוד
לכפריים, הם גם שילמו מיסים. העיר התאפיינה
בשלטון ריכוזי, בצפיפות ובבנייה מאורגנת של
חומות, מקדשים וארמונות. כדי לפרנס את
מערכת הממשל ולהקים את מבני הציבור,
חייבה העיר את אזרחיה במס מן היבול שגידלו,
בימי עבודה עבור העיר או המושל, ולעתים גם
בגיוס לצבא. בניגוד לכך, יושבי הכפרים חיו
ללא כל קשר לשלטון ולמרות מרכזית. הם לא
נהנו מהגנת המושלים, לא בנו חומות ומקדשים
וגם לא שילמו מיסים. הם לא היו רשומים
בשום סטטיסטיקה, דבר קיומם לא היה ידוע
לממשל ולכן הם גם לא גויסו באופן מסודר,
לצבא או לעבודות המלך. הם חיו בפשטות
ואפילו בדלות, אך היו חופשיים.
מנקודת השקפתם של החקלאי והרועה, יושבי
ארץ כנען בתקופת המקרא, העיר היא מקום לא
טבעי. היא מרחיקה את האדם מאדמתו, היא
צפופה ולא נקייה, היא משעבדת את יושביה
ופוגעת בחירותם. היא מקום חולה וחברה
חולה. אדם בריא חי בצמידות לאדמה שאותה
הוא מעבד או למרעה שבו הוא רועה את צאנו.
ריכוז גדול של בני אדם בתוך ישוב מוקף חומה
הוא סימן לקלקול חברתי ותרבותי. בעיניי
המקרא, עיר היא מקלט – מקום מאסר לאלו
שאינם ראויים לבוא בחברת בני אדם.
תפיסה זו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסתם
התרבותית של עמי האזור בני הזמן - במצרים
ובמסופוטמיה. בארצות גדולות ועשירות אלו
הייתה העיר בסיס הכוח של הציוויליזציה.
הערים היו שיא של יכולת טכנולוגית וחברתית.
הן סימלו את התפתחות האדם והתקדמות
האנושות. התרבות הרוחנית והאמנותית
שצמחה בהן היא ערש התרבות המערבית בת
זמנינו.
מבחינה עובדתית, העיר ניצחה. בעידן בו
מתקצרים המרחקים והעולם כולו הופך לכפר
גלובאלי אחד, אין עוד כל אפשרות להימלט
מפניה. מרכיבי היסוד שלה: הסדר, הריכוזיות,
עושר המידע וההמוניות קיימים היום בכל
מקום שבו חיים בני אדם. יחד איתם עולה גם
הבירוקרטיה, השחיתות, הניצול, רדיפת הבצע
וצבירת הכוח. העיר בולעת אל קרבה את הכול
ואת כולם, משתמשת, זורקת ועוברת הלאה.
יש בה אמנות ותרבות, מוזיקה ותיאטרון, אך
אין בה רחמים. היא מתנאה בגודלה וביופייה,
מנופפת במבני פאר, מרכזי קניות, פיתויים
ומותגים, ומסתירה היטב את מחיר הקדמה
- את משכנות העוני ופועלי הדחק. היא סמל
ניצחונו של האדם הרודן על הבריאה, והיא
מתעלמת מקיומו של האדם הגנן.
מבחינה ערכית, המחאה המשתקפת בסיפורי
היסוד של התורה – בפרקים הראשונים של
ספר בראשית, כלפי העיר ומאפייניה, מבטאת
שלילה של 'תרבות המערב' מאז ועד עתה. היא
מפנה זרקור אל עבר חוליי החברה העירונית
ואל בני האדם המשלמים את מחירה. היא
טוענת שאלוהים בכבודו ובעצמו מסתייג
מתרבות הניצול והחומרנות של העולם
התעשייתי המתקדם והמשעבד.
אורות וצללים
דרך תיאור תולדותיה של שושלת קין, מציג
חלקו השני של פרק ד' בבראשית את פניה
השונות של העיר: למך, דור שביעי מבני בניו
של קין, נושא לו שתי נשים ומוליד שלושה
בנים ובת:
ם ֵ שׁ ְ ה, ו ָ ד ָ ת ע ַ ח ַ א ָ ם ה ֵ ים: שׁ ִ שׁ ָ י נ ֵ תּ ְ ךְ, שׁ ֶ מ ֶ ח-לוֹ ל ַ קִּ יּ ַ ו
י, ִ ב ֲ ה א ָ י ָ ל: הוּא ה ָ ב ָ ת-י ֶ ה, א ָ ד ָ ד ע ֶ ל ֵ תּ ַ ה. ו ָ לּ ִ ית צ ִ נ ֵ שּׁ ַ ה
י, ִ ב ֲ ה א ָ י ָ ל: הוּא ה ָ יו, יוּב ִ ח ָ ם א ֵ שׁ ְ ה. וֶ נ ְ ק ִ ל וּמ ֶ הֹב א ֵ שֹׁי
ת- ֶ ה א ָ ד ְ ל ָ וא, י ִ ם-ה ַ ה ג ָ לּ ִ צ ְ ב. ו ָ עוּג ְ נּוֹר ו ִ שׂ כּ ֵ פֹל-תּ ָ כּ
חוֹת ֲ א ַ ל, וֶ ז ְ ר ַ ת וּב ֶ שֹׁחְ שׁ נ ֵ רֹל-ח ָ שׁ, כּ ֵ ן, לֹט ִ י ַ ל ק ַ תּוּב
ה. (בראשית ד, כ-כב) ָ מ ֲ עַ ן, נ ִ י ַ ל-ק ַ תּוּב
ל ָ ב ָ והנה בקיצור נמרץ, מהותה של העיר: י
הוא הסוחר הראשון – איש המקנה והקניין.
הוא אמנם 'יושב אוהל' – ביטוי שבמקומות
אחרים בתנ"ך משמעותו היא רועה צאן, אך
הכתוב מחליף כאן את המילה 'צאן' במילה
העיר של קין
ד"ר גבי ברזילאי*
. המטרה החינוכית של מדרש זה היא, ככל 1
הנראה, להדגיש שלכל מעשיו של האלוהים יש
ערך חיובי, אף אם לא תמיד ניתן לראות אותו
במבט ראשון. הסיפור המדרשי גורס שאם
אלוהים לא המית את קין, ודאי הייתה לכך
מטרה - ודאי למישהו בשושלת קין יש תפקיד
חשוב בתוכנית האלוהית. מסר חינוכי זה משקף
את דרך המחשבה של חז"ל, אך איננו תואם את
פשט הכתוב בתורה.
אייר תשע"ז 58