עלונדון

2017

ספטמבר

כתבת השער

שהבריטים אולי מעורבים פחות?

“אני מקווה שזה יתקבל יפה, כמובן, אבל אני

חושב שזה יהיה שונה. לדעתי, לבריטים יש

יותר ידע. בארה״ב יש הרבה עניין ורגשות סביב

הנושא, אבל זה לא תמיד מלווה בידע. מה גם

שאני חושב שהנטייה בארה״ב היא לתמוך בצד

הישראלי, בעוד שפה אני חושב שהתמיכה נוטה

יותר לכיוון הצד הפלסטיני. אז מדובר באמת

מעלות”.

180

במעבר של

איזה תהליך של מחקר עשית כהכנה לכתיבת

המחזה? ביקרת בישראל?

“אכן ביקרתי, בערך לפני חמש שנים. התכוונתי

לכתוב מחזה לתיאטרון

הלאומי, שעסק במבצע

חשאי יוצא דופן. כחלק

מהמחקר, נסעתי לישראל

ולמצרים במסגרת פרויקט

חילופי יוצרים המשותף

לתיאטרון הלאומי ול’הבימה’,

וזה היה מרתק ומסעיר. רק

אחרי שנה וחצי של עבודה

הבנתי שלא יצא מזה מחזה.

אבל אז, כשהסיפור של

אוסלו נקלע בדרכי, כבר

ידעתי על מה מדובר והיה

לי את הרקע. מכיוון שנסעתי

מטעמי עבודה, לא באתי

לבקר במוקדי תיירות אלא

התלוויתי לחיים היומיומיים

של אנשים, ומצאתי את עצמי

בשיחות שכנראה לא הייתי

מנהל בשום סיטואציה אחרת.

כבר בלילה הראשון הזמינו

אותי למסיבת יום הולדת די מצומצמת, אני

כמובן סירבתי בנימוס, אבל אתה יודע איך

זה בישראל. מפה לשם, שעתיים לאחר מכן

המארחת שלי כבר חזרה הביתה ואני עוד הייתי

באמצע ויכוח סוער עד שלוש לפנות בוקר.

ניהלנו שיחות מרתקות שבמהלכם שמעתי

דברים שבניו יורק אף אחד לא יעז להגיד בקול

רם. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את

מורכבות הסכסוך מיד ראשונה”.

מדובר בנושא טעון מאוד. קיבלתם תגובות

מפעילים קיצוניים?

“אם לומר את האמת, חששנו שזה יקרה.

בעיקר משום שהאופרה ‘מותו של קלינגהופר’

- שעלתה במטרופוליטן אופרה, הנמצאת

באותו מתחם של הלינקולן סנטר, בו העלינו

את ההצגה - ספגה ביקורת קשה ומחאה

מצד גורמים שונים. חששנו שכך גם יהיה

אצלנו; ביקשנו תגבור באבטחה והשחקנים

עברו תדריכי ביטחון מיוחדים. פחדנו שיהיה מי

שיאבד את עשתונותיו מפאת הסיבה הפשוטה

שהמחזה מציג את הצד אליו הוא מתנגד

בצורה אנושית. להפתעתי ואף לשמחתי נתקלנו

במעט מאוד תגובות קיצוניות… אנשים רבים

שאלו אותי: מה הפואנטה שלך במחזה? באיזה

צד אתה דוגל? המחזה מעלה שאלות שאין

לי מושג מהן התשובות עבורן. אם אתה רוצה

לנקוט צד ולהציג עמדה אחת - תכתוב מאמר

או ספר, אבל זה לא יהיה מעניין על הבמה”.

האם יש דמות שאתה אוהב במיוחד או ציטוטים

שאתה ממש גאה בהם?

“אני הכי שבע רצון מהדמויות הנורווגיות, כי

קשה יותר לאפיין אותן. הן מאופקות ומרוחקות,

בעוד שהדמויות הישראליות והפלסטיניות

מלאות תשוקה ושמות את כל הקלפים על

השולחן. ה’רצון’ שלהן חזק מאוד. עם הנורווגים,

כמובן שיש להם רצון, ושהם אמיצים מאוד -

אבל היה לי קשה יותר למצוא את הקול שלהן.

לגבי ציטוט, יש רגע במחזה כשאורי סביר ואבו

עלאא לוחצים ידיים; אבו עלאא מברך אותו

, מונה מסתובבת לקהל

Welcome to Oslo

Two man in a room, shake hands,

ואומרת:

. אני אוהב

and the world begins to change

את הרעיון שמאחורי המשפט הזה. הוא פשוט,

קצר, מדויק, מכיל הרבה אינפורמציה

ומתניע את העלילה”.

מעוררת תחושות של אומץ לב

לאחר שגילם דמות ראשית לצד איילת

זורר בסדרת המתח “בני ערובה” ואחרי

הישגים מרשימים בקריירה בארץ ובחו”ל

ועוד) השחקן יאיר

CSI

Homeland

,24(

ג’ונה לוטן חוזר ללונדון, העיר שבה למד

ועבד לפני שנים, כדי להשתתף ב”אוסלו”.

יאיר מגלם את דמותו של יואל סינגר, עורך

הדין שנשלח מטעמו של יצחק רבין ומצטרף

לדיונים לקראת סופו של המו”מ במטרה

לערוך את ההסכם לשפה משפטית מחייבת.

תפסתי אותו לשיחה במהלך החזרות להצגה.

אחרי כל כך הרבה שנים בטלוויזיה, איך זה

מרגיש להיות שוב על הבמה?

“זה מעניין, זה מרגש, אתה מרגיש כאילו

אתה עובד על שרירים מוכרים, אבל שלא

יצא לך לעבוד איתם תקופה. אז זה קצת כמו

להיכנס למים קרים, צריך להתרגל. התיאטרון

הלאומי הוא נחמד מאוד מהבחינה הזו כי הוא

מספק לך את כל המערכת מסביב. יש אנשים

שעובדים איתך על תנועה ועל קול... קצת

כמו להיות בבית ספר לדרמה. אחד היתרונות

של התיאטרון הענק הזה הוא שיש לו את כל

המשאבים האלה”.

האם יצא לך במקרה להיפגש עם יואל סינגר?

“לא. זה היה יכול להיות מעניין, אבל קודם כול

הצטרפתי להפקה ממש לפני כמה שבועות,

אז הכול היה קצת בלחץ וממש לא היה זמן

לחפש את יואל. וגם, אני חושב שיש משהו

בהפקה הזו שהיא מספרת סיפור בצורה רחבה

יותר. זה לא דוקומנטרי. אין פה רמת דיוק כזו

שחשוב ליוצרים הדיוק בדמויות. חשוב להם

יותר לספר את הסיפור בצורה שאנשים ייהנו

לראות את ההצגה, והם נותנים לעצמם מרחב

עם הדמויות ועם הפרטים השונים”.

איך זה מרגיש להיות ישראלי בהצגה?

“אני מנסה עד כמה שאפשר לבוא כשחקן.

חשוב לי לא להיות ‘זה שיודע’ בחדר.

תראה, זה הדור שלי. חוויתי את התקופה

הזו בצורה משמעותית מאוד ושירתי במהלך

האינתיפאדה... אני זוכר את התקופה, שהיו בה

הרבה פחדים, אבל גם המון תקווה ותחושה

שאולי נפתור את זה. אני לא זוכר תקופה

כזו מאז, ברמה הזאת, בעוצמות האלה,

בהתרגשות הזו. אני זוכר את התחושות

ברחובות - לא משנה מה הדעה שלך, התקופה

הייתה של חזון, אופק, שינוי. המון אומץ לב של

אנשים שיצאו לדרך הזו, ברמת הסיכון האישי

הכי גבוהה וכמובן עם המחיר הטרגי שרבין

שילם… לא הביאו אותי כמומחה מישראל כדי

שאגיד מה נכון. עם זאת, לא מעט פונים אליי

ושואלים לדעתי ואני מרגיש חופשי לענות

ולתת את נקודת המבט שלי”.

אז יש לך מעמד מיוחד?

"כן, אבל בזמן שאני מכבד אותו ולא רוצה

להחביא אותו, מטרתי היא שהוא ישתלב בתוך

היצירה כשחקן שזה המטען שהוא מביא איתו".

יש דברים שאתה לא מסכים עם האופן שבו

הם מיוצגים בהצגה?

“אני שם קצת בצד את התחושות והשאלות

שעולות. אין דברים עקרוניים שמפריעים לי. אם

היו, לא הייתי עושה את המחזה הזה. יש ניסיון

של היוצרים להציג את התמונה המסובכת

בצורה יחסית שקולה”.

איך זה עובד מבחינת מבטאים? הבמאי מבקש

מבטאים אותנטיים?

“כן, יש מבטאים, אבל הם יותר ‘קבוצתיים’

ופחות אינדיבידואליים. הישראלים נשמעים

כמו ישראלים. יש מעט הבדל - יואל סינגר

הוא עורך דין שעובד בארה”ב הרבה שנים אז

האנגלית שלו היא ברמה גבוהה והמבטא שלו

הוא טיפה עדין יותר משל אורי או ביילין, אבל

בעיקר חשוב להם שהקהל יבין לאיזה קבוצה

הוא מקשיב. יש גם אפילו עברית על הבמה”.

אתה חושב שההפקה הזו יכולה להחזיר קצת

את התקווה שאבדה?

“אני חושב שזו הצגה נפלאה ושכדאי שהיא

תגיע לארץ, בעיקר כי היא מהנה ולא בגלל

ההקשר הפוליטי. בראש ובראשונה יש בה

פקטור מקסים של אומץ לב. אתה רואה את

זה הרבה בהצגה; הרבה מאוד אנשים שבאים

עם הפחדים שלהם ועם חוסר ידיעה, ומוצאים

בעצמם את האומץ לנסות משהו מתוך רצון

כן של כולם להגיע לפתרון טוב יותר. המטרה

שהקהל יבוא, ייהנה, יחשוב, יהרהר. אני רוצה

להאמין שלהצגה יש כוח שיכול לעורר אצל

אנשים תחושות אישיות של אומץ לב אפילו

לגבי החלטות בחיים האישיים שלהם ולאו

דווקא בהקשר הפוליטי”.

.30 ’

פרטים נוספים במדריך, בעמ

“היינו ממש לקראת שיאו של

המחזה, ובאופן ספונטני הקהל נעמד

על רגליו, פנה לעבר קלינטון ואשתו

והחל להריע, לבכות ולומר תודה"

“המטרה

שהקהל יבוא,

ייהנה, יחשוב,

יהרהר”.

יאיר ג’ונה

לוטן במהלך

החזרות.

כרזת המחזה

Brinkhoff Mogenberg

צילום: