2017 ספטמברעלונדון 12
דעות
כשם שאנחנו הגענו כדי להביע מחאה.
הפסטיבל עבר בשקט יחסי ובהצלחה רבה.
לדעתי, החשיבות של “פסטיבל השלום” היא
בכך שהוא מאפשר להצגות ישראליות להופיע
למרות החרם. הוא מביא מסר של הקשבה ושיח.
באחד משלטי המחאה שלנו נכתב: “הדיאלוג
הוא הדרך לשלום” - אני מאמינה בכך בכל לבי.
חרמות הם התנהגות קטנונית וילדותית, ואין
בהם כדי לפתור סכסוכים בין אנשים ועל אחת
נשען BDSכמה וכמה סוגיות ברומו של עולם. ה־
על חוסר הידע של האנשים כדי להוביל אג’נדה
פוליטית מסוכנת וגזענית, ויש לעמוד מולה ולא
לדחוק אותה למקום בזיכרון ששמור לדברים
שאבד עליהם הכלח.
“פסטיבל השלום” מנסה להביא קץ לבורות
וכולי תקווה שבקרוב החלום של נייג’ל ושל
כולנו יתממש ואומנים ישראלים יוכלו להופיע
באדינבורו ובעולם כולו, ללא חשש וללא
שמירה של המשטרה. ממש כך, כמו אנשים
רגילים בעולם. נוכל להעלות את ההצגה שלנו
מול קהל שבא לראות הצגה, כי הוא שמע
שהיא טובה. חלום פשוט שעדיין דרך ארוכה
לפניו. אבל כל צעד בדרך אליו הוא משמעותי.
מעבר לכך, יש גם את הצד האומנותי שלשמו
התכנסנו. חשוב לציין שהפסטיבל היה עמוס
באומנים, הופעות ותערוכות מעולות בלי שום
קשר לפוליטיקה. החוויה התרבותית הייתה
עשירה, מלאת שמחת חיים ויצירה. גם העיצוב
של האירוע היה מלא קסם כמו הפסטיבל
עצמו. אני ממליצה לכולם להגיע לפסטיבל
בשנה הבאה כדי ליהנות מערכו האומנותי ולא
//רק הפוליטי.
ש
לוש שנים עברו מאז
ביטול ההצגה שלנו “העיר
הזאת” בפסטיבל הפרינג’
באדינבורו. האירועים הפכו
עם הזמן לזיכרון עצוב,
שעולה מדי פעם כששומעים על עוד הצגה
ישראלית שבוטלה ועוד להקה שביטלה את
הגעתה לארץ. זיכרון טורדני, קטנטן, שנמצא
אי-שם בתודעה, במקום השמור לדברים שאין
בכוחך לשנות. תיאטרון האינקובטור ספג
הפסד כספי גדול מאותו ביטול, שסגר בפנינו
את הדלת למדינות רבות בעולם. עם זאת,
קומץ מדינות הזמין אותנו בזרועות פתוחות,
ובהן צ’כיה, רוסיה, פולין וגאורגיה.
בעוד שההצגה ממשיכה עדיין לרוץ בארץ
באולמות מלאים, סולד־אאוט, מול קהל
נלהב, הגיעה לפתע הזמנה חמה מנייג’ל
גודריץ’. נייג’ל הזדעזע לנוכח הגירוש
מהפסטיבל הקודם ובעקבות כך ייסד בצעד
נועז את “פסטיבל השלום” באדינבורו,
שלמענו הקריב את כל היקר לו, כפי שהוא
מתאר ברגש רב. פסטיבל זה מארח אומנים
מכל קשת החברה הישראלית וחרט על דגלו
. BDSהידברות לעומת החרם של פעילי ה־
היוזמה ריגשה אותנו, אבל התלבטנו אם
להגיע שוב. זה עלול להישמע מתנשא,
לא להגיע להופעה, כאילו אנחנו ה”רולינג
סטונס”. אך לא כך הדבר, התלבטנו אם
לחזור לעיר שגירשה אותנו בלי שום הסבר
ובלי כל החזר כספי. לצד החשש שניסע
שוב רק כדי ששוב יבטלו את ההצגה, עמדה
התחושה שאדינבורו לא מעוניינת בנו. אנחנו
לא רצויים בפסטיבל הפרינג’ הגדול של
אדינבורו כל עוד אנחנו מצהירים שקיבלנו
תמיכה כלכלית כלשהי ממדינת ישראל -
נגדנו. טענה שקרית, BDSזאת הטענה של ה־
מהתנועה שפעלה לבטל בשנה שעברה
הצגות ישראליות ללא מימון ממשלתי.
אך גם אם נכון הדבר, מי שמכיר את גודלה
של מדינת ישראל ומצבה הכלכלי, מבין
שהתרבות בישראל תלויה נואשות במימון
המדינה. כמות האנשים בארץ קטנה מכדי
לכלכל עצמאית את עולם התרבות. ללא
מימון שכזה, מועט ככל שיהיה, עולם התרבות
בארץ יקרוס עוד לפני שמישהו ירים עט
לטובת יצירה חדשה. יתרה מכך, למה
שאנחנו, אנשי תרבות בישראל, נסרב לקבל
BDSמימון לאומנות שלנו? כנראה שפעילי ה־
מעוניינים שהאומנים הישראלים יהפכו לרואי
חשבון ואנשי עסקים. אך נראה שזה לא יקרה
בקרוב, לצערם וגם לצער חשבון הבנק שלנו.
למרות ההתלבטויות, החלטנו לבוא כדי
לתמוך ביוזמה, להופיע בפני קהל שרוצה
לצפות בהצגה ובעיקר כדי להיאבק בחרם.
הגענו לאדינבורו והתקבלנו בחום ובזרועות
פתוחות על ידי מארגני האירוע. לשמחתנו,
לא הייתה נוכחות גדולה מצד פעילי החרם.
שמחה מהולה בצער.
לשמחתנו, היינו מוקפים בשוטרים ומאבטחים
פרטיים, שהפעם היו בצד שלנו ומנעו את
כניסת המפגינים וההתפרעויות. עם זאת,
הרגשתי שאנחנו מין חיה בסכנת הכחדה,
מוגנת בזכוכית כל כך עבה שתושבי אדינבורו
חוששים לחדור אותה. הקהל שהגיע היה חם
ומרגש, ברובו קהל שהגיע להביע תמיכה,
שמחה מהולה בצער.
ההופעה, קומץ
המפגינים והכיתוב על
המדרכה.
צילומים: ארקדי
ספיבק
בין
שתי
ערים
BDS“כנראה שפעילי ה־
מעוניינים שהאומנים
הישראלים יהפכו
לרואי חשבון ואנשי
עסקים. אך נראה
שזה לא יקרה בקרוב,
לצערם וגם לצער
חשבון הבנק שלנו"
דורית לילייןטור אורח //
תחת אבטחה כבדה שחקני “העיר הזאת"
חזרו להופיע באדינבורו לאחר שגורשו
ממנה בבושת פנים בפעם שעברה