24 / 182
24
2017
, יולי
18
גיליון
שפשוט איני נסבלת עוד. לאחר שבתי נהרגה בשובה מטיול זה דבר שלא
ניתן לגשר עליו. עולמי חרב. חרב עולמי, ושום גורם לא יוכל להיות יותר
משמעותי ומכאיב. לחיים אין יותר משמעות עבורי.
לעומתה, תיאר אב שכול חוויית השתנות לטובה:
אני יותר רגיש לזולת, רגיש לעצמי, קשוב, ותרן, מדבר על רגשותיי, מתייעץ
באחרים, בוכה עצוב ומתגעגע. יותר אנושי חומל ומרחם. אני פחות כעסן,
ציני וביקורתי. שיניתי את סדר העדיפויות בחיים, שיניתי תחום מקצועי ואני
ממשיך לתת חופש לבנותיי מאמין בהן וסומך עליהן.
ההורים השכולים המסוגלים לדווח על שינוי בתחומים שונים של חייהם - ממצא
המצביע על השתנות לאחר האובדן - מתקשים לוותר על עיסוק אינטנסיבי
במחשבות ובזיכרונות על הילד ששכלו. רוב ההורים השכולים שהשתתפו המחקר
הביעו סלידה מן האפשרות שמשהו טוב היה יכול לצמוח מאובדן ילדם, ואף התקשו
לשקול כזאת אפשרות או לדווח עליה. עובדה זו מדגישה את הייחודיות שבכאב
המאפיין אובדן ילד - אובדן שאין דומה לו. ההורים נמצאים בשלב שבו הם מסוגלים
לחוש בהשתנות ובצמיחה ולדווח עליהן, לתאר גם חוויות חיוביות שחוו מאז האובדן,
אך עדיין עסוקים בקשר הפנימי עם הנפטר שמתבטא במחשבות עליו, בגעגועים,
בחלומות או בזיכרונות. עם זאת, הקשר הפנימי עם הנפטר הופך להיות פחות
מרכזי בחייו של ההורה ככל שחולף זמן התגובה האקוטית לאובדן, תוך חזרה
). האבל אינו תהליך ליניארי בעל גבולות ברורים. בעוד
1995 ,
יחסית לתפקוד (רובין
שמצב האובדן הוא קבוע ולא משתנה, התהליך מבטא משא ומתן חוזר ונשנה על
משמעות האובדן לאורך זמן ולא על השתחררות ממנו. במחקרים שבדקו תגובות
של הורים שכולי מלחמה (שם), נמצא כי למרות ההבדלים הבין-אישיים בשלב
שנים לאחר האובדן, חוויית השכול ממשיכה
13-
ההתארגנות מחדש, ארבע שנים ו
להיות מרכזית בחייהם של ההורים השכולים למשך כל חייהם.
במחקר נבדק גם ייחוס ההשתנות לאובדן, כלומר האם ההשתנות והצמיחה של
ההורה נובעות מן האובדן או מאירוע אחר בחייהם. נמצא כי ככל שההורים מדווחים
על ההשתנות שחלה בכוח האישי ("גיליתי בעצמי כוחות שלא הכרתי"), ביכולת
ההתמודדות שלהם, בהערכת החיים ("אני חיה כאילו כל יום הוא היום האחרון"),
בחוויה ש"אינני אותו אדם שהייתי" ובעיסוק בקשר עם דמות הילד בזיכרונות
ובמחשבות עליו - כך ההשתנות מיוחסת לאובדן וההורים חווים קשיי תפקוד.
בחלק מהתיאורים תיארו ההורים השכולים את דמות הילד כמקור של נחמה וכוח.
אם ששכלה את בנה בפעילות מבצעית מתארת זאת כך:
האסון כבד מנשוא אך אני יכולה להמשיך ולחיות רק בזכות בן כמו שהיה לי.
שלימד אותי איך להתנהג ואיך להמשיך אחרי מותו [...] הרבה יותר קל לי
להמשיך כאשר אני נזכרת מי היה בני ואיך הוא היה רוצה שאמשיך אחרי מותו
שנותיו שנותנות לי כוח לחיות.
21
[...] זכות גדולה הייתה לי להיות אמו במשך