158 / 182
158
2017
, יולי
18
גיליון
ותבין לבד מה התשובה", אמרה ליאת.
הנהנתי בראשי והמתנתי. אלו היו שלוש הדקות הארוכות בחיי ואז ליאת חזרה.
מידית. זה רק צריך
0
לקה"ס
50
"ברק, החלטנו לכתוב המלצה להוריד לך קה"ס
לעבור אישור של קב"ן הפיקוד וקב"ן בכיר נוסף ואז זה יוזן במערכת, אבל כל זה
יקרה רק ביום ראשון", אמרה ליאת.
"יש! תודה ליאת, תגידי גם לקב"נית שאחראית עלייך תודה. אין לכן מושג מה עשיתן
עכשיו, אני עוד אחזור לכאן להודות לך כשאהיה קצין", אמרתי.
ביום חמישי בערב קב"ן הפיקוד התקשר לאימא שלי ווידא אִתה כל מיני פרטים
שסיפרתי לליאת. אמי אימתה הכול וזה בעצם היה האישור האחרון להורדת הקה"ס
שלי.
יום המבד"קים היה מאתגר, המבחנים היו מתישים וארוכים. לאחר מכן התחילו
שבועיים מורטי עצבים של המתנה לתשובות מהמבד"קים שבסופם הודיעו לי
שנכשלתי במבד"קים עקב נתונים אישיים נמוכים, אך הפסיכולוג החליט להעביר
אותי. לא הבנתי מה זה אומר והתקשרתי לקצינת הסגל ענבר שאמרה שכרגע יש
דיון לגבי המועמדים הסופיים שעתידים לצאת לקצונה. עברו יום, יומיים, שבוע ועדיין
אין תשובה. בכל יום קמתי עם פרפרים בבטן, דמיינתי את הרגעים בהם אני מפקד
על חיילים, רגעים בהם אני משיל מעליי ומעל חיילי המקא"ם את הסטיגמות, בהם
אני נהיה קצין בצבא הגנה לישראל. כעבור שבוע וחצי הגיעה השיחה.
"ברק, נחש מה? אתה יוצא להכנה לקצונה", אמרה ענבר.
"הפעם את לא עובדת עליי, נכון ענבר?", שאלתי.
"לא, אני לא עד כדי כך מרשעת, בהצלחה ילד", אמרה ענבר.
"תודה ענבר! יש!", צעקתי בבסיס בקול רם.
קפצתי מהמקום ולא ידעתי כיצד להכיל את האושר שמילא את לבי. התקשרתי
לכולם לספר שאני יוצא להכנה לקצונה, אנשים לא האמינו בהתחלה אך כעת זו
הייתה עובדה בשטח.
***
במבט לאחור אומַר שלא יכולתי להצליח במסע הזה ללא עזרת ה"מבוגרים", בהם
מפקדים, מורים ואחרים שנרתמו לעזור במהלך הדרך. כולם כאחד עזרו לי להשלים
את החסר. [...] אני מוקיר תודה וחב חוב עצום לאלה שעזרו לי מכל הלב. [...]
מי אני היום? אין הגדרה אחת מדויקת, אך אני יודע שהיום אני ממתין לפני שאני
מתפרץ, בודק לפני ששולל, דואג לפני שעוזב, עוזר לפני שהולך, קורא לפני ששואל,
חושב לפני שעונה, אוהב לפני ששונא, סולח לפני שכועס, והחשוב מכול, מאמין לפני
שמתייאש.