15 / 94
עט
השדה
15
נוסף על האתגרים שבפתחה של מערכת החינוך בישראל, ההכלה קשורה לאתגרים
חינוכיים שעמם מתמודדות כלל המדינות המפותחות, וישראל ביניהן. תקופתנו מתאפיינת
בהתעצמות היחס לאינדיבידואל תוך החלשת היחס לקולקטיב. כתוצאה מכך מתאפיין עידן
זה בשחיקה עצומה במעמדו של המורה ובסמכותו בחברה בכלל, ומול תלמידיו בפרט,
שמשמעה קושי הולך וגובר ללמד ולחנך ילדים ובני נוער. שחיקה זו נובעת הן משחיקה כללית
בסמכות מבוגרים בחברה והן מהתערערות “היררכיית הידע” שבה המורה מהווה מקור ידע
סמכותי וכמעט בלעדי לתלמידים ולהוריהם. הפגיעה במעמד המורה גוברת גם לנוכח היחס
שנותנים ההורים למורים. בניגוד לגיבוי המוחלט שזכו לו המורים בעבר, עולה כיום ביקורת
לגיטימית שעשויה לעתים להפוך להתערבות בוטה ולשבירה של סמכות המורה ומעמדו
בעיני התלמידים. הלך הרוח השולט מכביד גם על התמקדות המורים בביצוע משימתם
המרכזית – קיום תהליכי חינוך, הוראה, למידה והערכה. האתגר של מערכות החינוך בעולם
המערבי קשור גם בשינויים גלובליים בעולם התעסוקה, הבאים לידי ביטוי בביקוש מוגבר
מהאוכלוסייה בישראל
50%-
לעובדים בעלי השכלה על-תיכונית ואקדמית. מצד אחד, כ
שנות לימוד ללא תעודה משמעותית
11–12
מסיימים את לימודיהם במערכת החינוך לאחר
למערכת ההשכלה הגבוהה או לשוק התעסוקה. מצד אחר, קיים צורך הולך וגובר בעובדים
משכילים בעלי מיומנויות בתחומים מגוונים, ולא רק בתחום האקדמי. שני נתונים אלה עומדים
בסתירה לאידיאולוגיה של תנועת הסטנדרטים שהלכה וחדרה למערכות חינוך במהלך שנות
השמונים והתשעים. הרפורמות של שנות האלפיים מכוונות בעיקר לפתיחת שערים רחבה
לאוכלוסיות בעשירונים החלשים יותר של החברה, לפיתוח ההון האנושי וההשכלה של
.)2006
החציון התחתון מקרב אוכלוסיית הצעירים (וולנסקי,
Baglieri, & Knopf, 2004; Dudley-Marling, 2004; Reid & Valle. 2004;
חוקרים רבים (
) סבורים כי חלק גדול מן הפרקטיקות החינוכיות הנהוגות כיום, שנועדו
Tomlinson, 2004
להכליל ולקדם את התלמידים המתקשים, אינן מצליחות להגשים את מטרתן. חוקרים אלה
סבורים שהגדרת הלומדים המתקשים כלקויי למידה והחיפוש אחר מענים חינוכיים תוך
התבססות על הגדרה זו, לא רק שאינם מבטיחים עלייה בהישגים של התלמידים, אלא אף
מקבעים את היחס המבחין בין אנשים “נכונים” לאנשים “לא-נכונים”. חוקרים אלה סבורים כי
ההתבוננות צריכה להיות רחבה הרבה מעבר לסוגיית לקויי הלמידה, משום שהזרמים התת-
קרקעיים של “ההתייחסות הנורמטיבית” יוצרים הדרה של תלמידים שאינם נמצאים באותה
“נורמה” במערכת הבית-ספרית השלמה. כאשר תלמיד מתקשה בלמידה זהו פועל יוצא
של התזמון והעשייה המתקיימים בזירת בית הספר. עצם הגדרת אותו תלמיד כלקוי למידה
היא מעין התחמקות של אנשי המקצוע מהצורך להתייחס לפגמים הסיסטמתיים הקיימים
במערכת עצמה והפניית האצבע לתלמיד שאינו מתפקד ברמה ה”נורמטיבית”.
נתונים אלה ורבים נוספים מלמדים על האתגר העומד בפני מערכת החינוך הנדרשת לגשר
בין תלמידים ממגזרים שונים ומרקע סוציו-אקונומי שונה. על קושי זה אפשר ללמוד יותר מן
הנתון שלפיו הרקע של הילד והצידה שהוא מביא עמו למערכת החינוך בישראל, מעצבים
את הצלחתו יותר מאשר כל ניסיונות המערכת לפצות על הפערים ועל השונות הנובעת
ממשפחתו ומקבוצת השתייכותו.