59 / 66
59
עט השדה
2012
פברואר
עמדנו לבלות כמה שעות איכות יחד. ביקשתי מהנוכחים להשקיט את הווליום. כולם הסכימו מייד. שקט,
צללתי לקריאה שלקחה אותי למסע ישראלי במשך שש השעות הבאות. אחרי כשלוש שעות קריאה ושרבוט
הערות כאלה ואחרות על דפי הספר, עשיתי הפסקה קלה על מנת לרדת לקפטריה לקנות קפה. הזמנתי את
המעלית ופסעתי לתוכה ומייד אני שומעת את החולה, היושבת על כיסא גלגלים, פונה אלי ואומרת בהחלטיות
"את עובדת סוציאלית!" "דווקא לא", עניתי, כולי מדושנת עונג מהאופן שבו הספר והחיים מחוברים להם - אנחנו
כל כך ישראלים ופרופסור גד יאיר מיטיב לתאר זאת. החולה לא מרפה: "יש לך אחות שקוראים לה מירי?"
היא שואלת. "דווקא לא", אני עונה, משועשעת מעצמי על שבחרתי במילה "דווקא" (תקראו את הספר ותבינו).
המעלית מקרטעת לאיטה והחולה ממשיכה: "נו, אז בטח את חצי תימנייה?" "דווקא כן", אני מחייכת, ונעלמת
מיד כשדלתות המעלית נפתחות. מדושנת עונג מכך, שהדיבר התשיעי (העסק שלך הוא העסק שלנו – על
קולקטיביזם וחטטנות) מתורגם לחוויה אישית במהירות האור. סיפור המעשה במעלית דומה להפליא לסיפור
). כל כך ישראלי. תוצרת הארץ. שערו
159-160
) והפרשנויות הנלוות (עמוד
159
הסופרמרקט של גד (עמוד
בנפשכם סיטואציה דומה במעלית בבית חולים בבוסטון, בפריז או בלונדון. בלתי אפשרי.
המנעד הרחב של נושאי הספר מאפשר לי להתייחס לחלקים ממנו או לכולו. אני בוחרת לנוע על הפרדוקס שבין
הדיבר השישי: אני מדבר משמע אני קיים - על קרב המילה ומלחמת הדעה, לבין הדיבר התשיעי – העסק שלך
), ומצד
102 '
הוא העסק שלנו – על קולקטיביזם וחטטנות. מצד אחד, יאמר גד יאיר "יש לי דעה והיא תנצח" (עמ
). קראתי את שתי הדיברות
159 '
שני, הוא טוען "לכולם פה אכפת ממני, וגם לי חשובה העגלה של כולם" (עמ
הללו וחשבתי לעצמי – מה החוויה שלי כישראלית? ניצחון הדעה שלי או העגלה של כולם? אני או אנחנו? בניסיון
לפענח את הקוד הסודי, מצליח יאיר, לדעתי, לאפשר לנו, הקוראים, מרחב של תמרון, כך שנדע אנחנו גם וגם
ולא רק או או.
כמי שעוסקת בפיתוח ידע, המשגת ידע והפצתו, הקריאה ב"צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות
האלפיים" היא משאב מרתק גם ללמידת סביבת העשייה של אשלים - האומנם צופן הישראליות משתקף ועולה
במרחב העשייה בקרב קהילות החיות במצבי סיכון? האם יאיר חושף בפנינו את צופן הישראליות ההגמונית?
זאת ועוד, האם לקהילות בהדרה יש צופן משלהן? ואם כן, האם אנשי מקצוע, העובדים עם קהילות אלו, צריכים
לפענח את הצופן הישראלי הייחודי להן? בכוחן של שאלות אלו ואחרות הדומות להן, לאתגר את הטקסט של
יאיר ולקרב את הדיון לעולם העשייה של אשלים. קצרה היריעה, ובכל זאת הצטרפו אלי לשיח הבא.
יאיר מצביע על כך, ש"אנחנו עומדים על זכותנו להשמיע קול, משום שמקנן בנו פחד מפני השתקה; אנחנו
מתגוששים מילולית זה עם זה, כי אנחנו במלחמת קיום. לא רק האיראנים והפלסטינים, גם זה כנגד זה. הזהות
שלנו מונחת על המוקד יום יום, וכל עמדה השונה משלנו מאיימת לכלותנו. הכישלון של כור ההיתוך – אם אכן
כשל – מלווה במאבק של הרכיבים השונים בכור להתיך את האחרים ולעצב אותם בצלמם ובדמותם. הקשתים
מהדמוקרטיה המזרחית משלחים את חציהם כדי שהממסד יכיר את קול המזרח; המתנחלים יורים מילותיהם
כדי שה"סמול", כחידודו של דורון רוזנבלום, לא יערער על צדקת הדרך... "כל קבוצה מדברת ומדברת, משום
.)101-102 '
שבלי דיבור היא תישמט מהשיחה הציבורית ובהמשך אף מהנוף הפוליטי" (עמ
ומנגד, מוסיף יאיר, כי "היו שהתייחסו למחויבות הישראלית ל'אנחנו', או לקולקטיב היהודי בתפוצות, כהיבט
ייחודי של הישראלי ומדינתם. העובדה שממשלות ישראל הפעילו מערכות הטסה מורכבות כדי לחלץ יהודים
במצוקה ממדינות שונות הותירה חותם עולמי. פינוי יהודי עיראק, תימן, ברית המועצות לשעבר ואתיופיה מדגים
את המחויבות הכוללת והלא גזענית של המדינה הישראלית כלפי הגלויות, אפילו כלפי הגלויות שיש ספק בדבר
יהדותן. ...מה טוב ומה נעים לנו בקולקטיביזם שלנו. אנחנו אוהבים להתמוגג מעצמנו, מהמדינה ומכל מה ששייך
.)163-166 '
לה" (עמ
הרצף שבין הדיבר התשיעי לדיבר השישי הוא דוגמה לפריזמה, שדרכה ניתן להתבונן על קהילות החיות במצבי
סיכון בישראל ועל העשייה איתם ועבורם. חילוץ ממצוקה בגולה או בישראל מותיר חותם עולמי – העם היהודי
מתגייס למען זולתו. אך מעבר לקולקטיב, אנו עדים לשבטיות החזקה שלנו, כפי שמתאר יאיר: "מאז ראשית ימי
העליות ועד היום נותרנו פולנים ועיראקים, מרוקאים ורוסיים; הגענו לפה כתימנים, אתיופים, קווקזים, אמריקנים,