55 / 64
55
זרקור על תכנית
תכנית
זרקור על
2009
פברואר
עט השדה
“הכרחי שהחברה תביא
בחשבון את ההשפעות
השליליות שמספר הולך וגדל
של ילדים נאלצים לספוג עקב
מאסר האם. כאשר המדינה
מפעילה את הסמכות שיש
לה להעניש את אלו שביצעו
פשעים, אולם היא נכשלת
במשימה של סיפוק הצרכים
של ילדיהם, ילדים אלה
נשארים ללא מענה לצרכיהם”
(זלמה ווטסון הנריקס, מחברת הספר
)1982 ,”
“אימהות אסירות וילדיהן
היסטוריה של קורבנות מינית ופיזית בילדותן
ורה-ויקטימיזציה בבגרותן, בעיות נפשיות קשות,
התמכרות לסמים ולאלכוהול, עיסוק בזנות, קשיים
בהכשרה מקצועית ובתעסוקה, קשיים כלכליים
חריפים, עוני, אימהות יחידה (משפחה חד-הורית),
בעיות בריאות כלליות ובתחום של בריאות האישה,
לידות והפלות חוזרות, מחלות מין ועוד. נוסף על כל
אלה, כאמור, האישה העבריינית סובלת מסטיגמה
קשה יותר מהגבר העבריין. גורמים אלה הופכים
אוכלוסייה זו למורכבת וקשה לטיפול ולשיקום.
כל תכנית טיפולית חייבת להתאים לאופי המיוחד
של האוכלוסייה ולכלול מומחיות מוגדרת למכלול
הבעיות.
בישראל רק כלא נשים אחד, “נווה תרצה”, ובו
אסירים
8,000-
אסירות - לעומת כ
200-
שוהות כ
גברים בכמה בתי כלא. שיעור הנשים האסירות
מכלל אוכלוסיית האסירים. נשים
2%-
קטן מ
עברייניות שונות מגברים עבריינים באופי העבירות
ובחומרתן. רוב הנשים אינן מבצעות עבירות
חמורות, וכמעט שאינן מבצעות פשעים אלימים.
משום כך רוב הנשים נכנסות לכלא לתקופות
מאסר קצרות, ויש בכלא תחלופה גבוהה.
האסירה האם
לרוב הנשים העבריינית היסטוריה של עזובה
רגשית בילדותן והיסטוריה של התעללות מינית
ופיזית. כך התפתח מבנה אישיות שכולל חוסר אמון
בסיסי, קשיים ביחסים אינטימיים, דימוי עצמי נמוך,
נטייה לדיכאון ולקורבנות חוזרת, הפרעות
פסיכיאטריות פוסט-טראומטיות,
ובהן הפרעות דיסוציאטיביות
), והיעדר
Herman
, 1981(
מודל הורים חיובי.
אחד הקשיים המרכזיים
שהאם מתמודדת אִתם
הוא הייצוג הפנימי של
ההורים: ייצוג פנימי של
הוריםמתעללים,מזניחים,
ומסוכנים.
פסיביים
מחקרים שעסקו בנשים
שהיו בילדותן קורבנות
של תקיפה מינית מצביעים
על קשיים בתפקודן בהיותן
)
Herman
, 1981(
אימהות. הרמן
מדווחת על ציפיות לא מציאותיות
כלפי התפקיד האימהי, ציפיות שאינן
מאפשרות לנשים אלו להפיק מאימהותן
) מדווחת כי כישוריהן
1998(
הנאה וסיפוק. כהן
ההוריים לוקים בתחומי תפקוד רבים, ולכן יש צורך
לפתח תכניות ספציפיות שילמדו תגובות הוריות
. התכנית מראה שלשיקום האם עם הילדים -
1
במקום הפרדה ביניהם - יש חשיבות טיפולית.
שיקום משותף מעלה את הסיכוי לשיקום
הדיאדה אם-ילד, מגביר את המוטיבציה של
האם להשתקם ומיטיב עם הילדים בכך שהם
אינם נדרשים לעבור לסידורים חלופיים ונמנע
מהם הניתוק הקשה מהאם.
. התכנית הראתה כי אימהות הנתונות בקצה רצף
2
הסיכון ונתפסות כמי שחסרות “מסוגלות הורית”
מצליחות לשקם את חייהן ואת הקשר אם-ילד
כאשר הן מקבלות תנאי שיקום מתאימים. תנאי
שיקום כאלה מסייעים הן בשיקום האם והן
בהקניית כישורי הורות/אימהות שהאם לא יכלה
לרכוש בעבר בשל אורח חייה הטראומטי.
נשים בכלא
נשים אסירות הן קבוצה קטנה וייחודית, שונה
במהותה מגברים אסירים, עבריינים ומכורים
לסמים. הנשים ניצבות בצומת של כמה גורמי
מצוקה קשים. עד לשנים האחרונות לא הוכרה
קבוצה זו בספרות המקצועית ולא בקרב אנשי
טיפול; היא סבלה מהזנחה ומהתעלמות שנבעו, בין
היתר, מחוסר הבנה של גורמי המצוקה המיוחדים
לקבוצה זו. בתי הכלא לנשים מהווים, עקב כך,
“דלת מסתובבת” לנשים הסובלות ממצוקות
נפשיות, כלכליות וחברתיות קשות, שלא נמצאו
להן פתרונות טיפול מתאימים בקהילה.
רוב תכניות הטיפול הקיימות מתבססות על ההבנה
של המאפיינים והצרכים של הגברים העבריינים
והמכורים לסמים, והן אינן מציעות פתרונות
הולמים לנשים. מהספרות המקצועית היום עולה
הסכמה על כך שדרכי הכליאה והענישה של
נשים, המתבססות על המודל הקיים להתמודדות
עם פשיעת גברים, אינן מתאימות לנשים, מזיקות
להן, ואינן מתחשבות בהבדלים הידועים בין נשים
עברייניות לגברים עבריינים.
נוכח מציאות זו, נחשבה קבוצה זו חסרת סיכוי
לשיקום, ואף סבלה מהסטיגמה שאישה עבריינית
“קשה “ או “רעה” יותר מכל גבר עבריין. נוצר
מעגל סגור: בשל הסטיגמה לא נבנו תכניות טיפול
לנשים, ואי הצלחתן בתכניות שיקום שלא התאימו
לצרכיהן תרמה להנצחת הסטיגמה.
עם עליית הפמיניזם, בשנות השישים והשבעים
, נכנסו נשים מומחיות לתחום של
20-
של המאה ה
עבריינות נשים. יש בתוכנו חוקרות באוניברסיטאות
ויש עובדות טיפול, ויחד פרצנו את המעגל הסגור,
והגענו להישגים טיפוליים בתחום שנחשב עד
לאחרונה חסר סיכוי.
נשים אסירות, שלא כגברים אסירים, ניצבות
בצומת של כמה גורמי סיכון אופייניים לנשים: