14 / 68
אייר תשע"ד
14
מנורה שדלק בכל שעות היממה, ושמיכה
דקה לכל אסיר. באותה שנה היה החורף קר
במיוחד. בדמשק ירד שלג וכדי להתחמם נהגו
השבויים להצטופף ולישון צמודים זה לזה.
הם עברו עינויים פיזיים קשים, ספגו מכות
רצח בשוטי עור שבקצותיהם גולות. הצלפות
על כפות הרגליים שבגללן לא יכלו ללכת
ונאלצו לזחול על הברכיים ומכות חשמל על
הגוף ועל כפות הידיים.
לא פחות קשים היו העינויים הנפשיים. משחקי
רולטה רוסית בעיניים סגורות, השפלות
נוראיות, מניעת שינה ומניעת עשיית צרכים
בזמן. “מטרת העינויים הנפשיים הייתה לשבור
את תפיסת המציאות שלך ואת האנושיות שלך.
את האוכל קיבלנו מתחת לדלת כדי שלא יהיה
לנו קשר עם הסוהר. נתנו לנו כוס תה קר עם
יתושים, פיתה נוקשה וגבינה מעופשת. סבלנו
מהתזונה הזאת במשך חודשים. הסיוע הרפואי
היה גרוע. רק אחרי כמה חודשים קיבלנו קצת
בשר וצלחת מרק בורגול”.
אחד העינויים הקשים ביותר היה בידוד. “אני
זוכר אחד מהחבר’ה שהיו
לו הזיות והוא החל לדבר
עם דמויות, בעיקר עם
הקדוש ברוך הוא אבל גם
עם המשפחה. אני לא הזיתי
אבל היו לי רגעי שבירה.
אמרתי לעצמי שאני בן
לניצולי שואה ושאסור לי
להרים ידיים. היו מחשבות
על התאבדות, אבל אני
לא נתתי להן לחלחל. מה
שהציל אותי בבידוד היה
ספורט. קפצתי, רצתי,
עשיתי כפיפות בטן ופירקתי
את המתחים. נשארתי חי לא רק פיזית אלא
גם נפשית”.
תחושה קשה כלפי ההנהגה
לעינויים נוספה תחושת האכזבה הקשה
מהמנהיגות, שגם עליה היה צורך להתגבר.
“הייתה הרגשה שמנהיגות המדינה הפקירה
אותנו. אני גדלתי על ערכים של נתינה.
האמנתי שאני האדם שבבסיס הפירמידה,
נושא באחריות לפירמידה כולה. במוצב
החרמון באה המציאות וטפחה על פניי.
הבנתי שראשי הפירמידה הפקירו אותנו.
“באחת הפעמים כשישבנו בבונקר בחרמון,
הקשבנו לחדשות מהארץ ושמענו שצה”ל
מחזיר מלחמה ותוקף בדמשק. ידענו שזה
לא נכון ושבחדשות לא מספרים לעם את
גודל הקטסטרופה. זה יצר תחושה קשה כלפי
ההנהגה. הייתה הרגשה שמשכו לי את השטיח
מתחת לרגליים.
“הנפילה בשבי פגעה בדימוי העצמי שלי.
הובסתי והושפלתי שלא באשמתי, אבל אני
הוא זה שמשלם את המחיר ולא מי שבגלל
המחדלים שלו אני נמצא בשבי. לאט לאט
למדתי לעכל את הדברים, להכיר בכך שיש
תהליכים ודברים שעדיף להיכנע להם מפני
שהם לא בשליטתך, וכדי להגן על השלמות
הנפשית שלך ועל הבריאות הנפשית שלך,
אתה צריך להשלים עם המצב.
“יש בשבי כעס, עצבים, תסכול, מרירות
ואגרסיביות, אבל אתה לומד שהם לא
מסייעים לך להתמודד עם המצב. תוך כדי
השבי התחלתי לעבוד על עצמי, להרפות
ולחזור להיות מי שאני. לא נשברתי מהעינויים
ולא סיפרתי דבר מתוך נאמנות לעצמי. ידעתי
שאני חי כי הם רוצים את המידע שהם חושבים
שיש לי, ואם אמסור אותו יכול להיות שהם
יהרגו אותי”.
דמותו של אביו סייעה לו לשמור על עצמו:
“אבא שלי הוא עבורי מודל לחיקוי. יש בינינו
“יש בשבי כעס,
עצבים, תסכול, מרירות
ואגרסיביות, אבל
אתה לומד שהם לא
מסייעים לך להתמודד
עם המצב. התחלתי
לעבוד על עצמי,
להרפות ולחזור להיות
מי שאני. לא נשברתי
מהעינויים ולא סיפרתי
דבר מתוך נאמנות
לעצמי. ידעתי שאני
חי כי הם רוצים את
המידע שהם חושבים
שיש לי ושאם אמסור
אותו, יכול להיות שהם
יהרגו אותי”
הוריו, ברוך יבל"א ורות ז"ל,
עם התאומים יוסי וחוי
תפילת שמונה עשרה שנכתבה בשבי
בפחם שגורד מהקיר על נייר שקולף
מארגז תפוזים
ציור של תור מהשבי: החופש –
מתי אראה אותך שוב