16 / 148
סדר יום
האתגרים שבפני יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית
בחירות5102
דה, אך ערעורים מסוג זה הם נדירים ביותר.
לכמה מן האיסורים יש תכלית ברורה וראויה. כאלה
הם האיסור להשתמש לרעה בכספים ובנכסים של
הציבור וכן האיסור להשתמש באמצעים המכוונים
לשחד את הבוחר או לשבש את דעתו, אם בהענקת
טובות הנאה (ארגון טיולים, מסיבות ומופעי בידור)
ואם בשימוש בקמעות, סגולות וברכות למיניהן.
מגבלות אחרות הקבועות בחוק נוגעות לשילוט
חוצות ולמודעות בעיתונות הכתובה. מאז קביעתן
של מגבלות אלה, שהיו יפות לזמני חקיקתן, חלפו
שנים רבות. הנסיבות השתנו ללא הכר ולמגבלות
(רובן ככולן), שנהפכו אנכרוניסטיות, אין עוד כל
טעם סביר. במגבלות על גודל שלטי החוצות וכן
על גודל הפרסום בעיתונות המודפסת ועל תכיפו
־
תו אין עוד טעם ממשי. ודומני כי היה אפשר לה
־
סתפק באיסורים על שימוש במודעות דביקות שלא
על גבי לוחות המודעות או
במקומות המיועדים לכך,
וביחס לשלטים אחרים די
היה בחיוב הרשימות במתן
ערובות כספיות להבטחת
סילוק השלטים עד לערב יום
הבחירות. אך נציגי הרשימות
מרבים להעסיק את השופט
בעתירות לאכיפת המגבלות
הקבועות בחוק ככתבן וכ
־
לשונן. הניסיון מלמד שכנגד
רוב העתירות מסוג זה מו
־
גשות עתירות נגדיות, שמ
־
טרתן להראות כי הרשימה
המלינה על הפרת המגבלות
על ידי יריבתה חוטאת לא
פחות בעצמה בהפרות דו
־
מות. במקרים מעין אלה בידי
השופט להוציא צווי מניעה הדדיים, נגד שני הצ
־
דדים. דרך נוספת, אותה הרביתי ליישם, היא להניע
את הצדדים היריבים לחתום על מסמך משותף שבו
יתחייבו להימנע מכאן ואילך מהפרתן של המגבלות.
איסור חוקי אנכרוניסטי נוסף מונע מן
5
המועמדים לבחירה להשתמש בשידורי
הרדיו והטלוויזיה הרגילים למטרות תע
־
מולה ב־06 הימים הקודמים למועד הבחירות.
במקורו נועד האיסור להשיג שוויון בין הרשימות.
לתכלית זו היה טעם בימים שהופעלו בישראל רש
־
תות רדיו ספורות ולימים גם ערוץ טלוויזיה בודד.
אולם המגוון הרחב של אמצעי התקשורת האלק
־
טרוניים הרבים מספור הפועלים כיום עושה אותם
ליותר זמינים לכל הרשימות והמועמדים המתמו
־
דדים במערכת הבחירות. והיווצרותן של הזדמ
־
נויות חדשות ורבות יותר להיראות ולהישמע בא
־
מצעי תקשורת אלה מאפשרת, לכאורה, הצרת גבול
האיסור. הצורך לשמור על השוויון בין הרשימות
והמועמדים בכל ערוץ תקשורת אמנם אינו מתמ
־
עט. אך השמירה על השוויון שוב אינה מותנית בה
־
טלת מגבלה קשה על חופש הביטוי, ועשויה לבוא
על סיפוקה בהנעת הרשויות הממונות על השידורים
- המחוייבות על פי דין בהצגה מאוזנת של מגוון
הדעות הרווחות בציבור -
לאפשר לכלל הגורמים המ
־
שתתפים בהתמודדות להביא
את עמדותיהם לידי ביטוי.
התחליף, השוויוני כביכול,
שנקבע לאיסור האמור הוא
הקצאת זמנים קצובים לתש
־
דירי תעמולה חינמיים, ברדיו
ל
�
ובטלוויזיה, ב 41 הימים ש
־
פני הבחירות. אלא שהנהנים
מרוב הזמן המוקצב לתש
־
דירי התעמולה הממוסדים
הם רשימות ותיקות שאינן
סובלות מהיעדר חשיפה
תקשורתית, בעוד שלרשי
־
מות חדשות מוקצבות דקות
ספורות בלבד. גם מספר
הצופים בתשדירי התעמולה
הללו קטן והולך, והשפעתם על גיבוש דעותיהם של
הבוחרים אפסית.
זאת ועוד: האיסור המונע מן המועמדים להש
־
תמש בשידורי הרדיו והטלוויזיה לתעמולת בחירות
מגביל את חופש הביטוי הפוליטי של מועמדים ופו
־
ליטיקאים ברדיו ובטלוויזיה, וכפועל יוצא מגביל גם
את חופש הביטוי של ציבור הבוחרים. לבוחרים יש
עניין לשמוע את עמדות המועמדים בנושאים הש
־
איסור חוקי אנכרוניסטי נוסף
מונע מן המועמדים לבחירה
להשתמש בשידורי הרדיו
והטלוויזיה הרגילים למטרות
תעמולה ב־06 הימים
הקודמים למועד הבחירות.
במקורו נועד האיסור
להשיג שוויון בין הרשימות.
לתכלית זו היה טעם בימים
שהופעלו בישראל רשתות
רדיו ספורות, ולימים גם
ערוץ טלוויזיה בודד
במשך השנים השתנו
הנסיבות ללא הכר,
ולמגבלות הקבועות
בחוק בנוגע לשילוט
חוצות ולמודעות
בעיתונות הכתובה אין
עוד כל טעם סביר,
אך נציגי הרשימות
מרבים להעסיק את
השופט בעתירות
לאכיפת המגבלות
הקבועות בחוק
ככתבן וכלשונן
ינואר 5102
עורך הדין
׀
16