32 / 40
// אמנות
אתנחתא
א
מנם כבר עברו כמה חודשים מאז צוין
יום השואה, אך התערוכה החדשה
שנפתחה באחרונה ב"יד ושם"
ותוצג בו עד סוף השנה הבאה, היא
אירוע חשוב שראוי לתשומת לב מיוחדת בכל
תאריך. "ילדות בשואה - כוכבים בלי שמים"
היא תערוכה מרתקת ומרגשת, קודם כל בזכות
סיפורי הניצולים. הם היו אז ילדים, חלקם צעירים
מאוד, והם זוכרים כל פרט, כל מבט וכל חלום.
חלקם תרמו לתערוכה חפצים יקרים מאוד - ציור,
בובה, סיפור קצר - שליוו אותם בימי ילדותם,
ולרוב היו להם למקור כוח.
מטבע הדברים, מספר הפריטים הללו קטן,
ואוצרת התערוכה, יהודית ענבר, החליטה לכלול
בה גם סיפורים שלא היה להם ביטוי ויזואלי
אותנטי. לפיכך, בעקבות מחקר מקיף וקפדני,
נאספו תמונות ומכתבים של הניצולים מלפני
השואה, הוצגו עבודות שיצרו קרובי משפחתם
ומוזיקה שהולחנה לשירים שכתבו אז ובמקביל
צולמו סרטי וידאו שבחלקם מספרים הניצולים
את סיפור הישרדותם בקולם.
ואם כל זה לא מספיק, יזמה ענבר מהלך מיוחד
במינו שמייצר לתערוכה עוד הקשר מרתק. היא
הזמינה סטודנטים מהמחלקה לקרמיקה וזכוכית
בבצלאל ומהמחלקה לתקשורת חזותית במכון
הטכנולוגי בחולון ליצור עבודות בהשראת סיפורי
הניצולים. הסטודנטים שנחשפו לסיפורים יצרו
פסלים וסרטי אנימציה מרגשים שחלקם שולבו
בתצוגה, ומציעים בדרכם עוד מבט, זווית נוספת
להמהלך התיעודי מחקרי.
וכך, התערוכה המכילה חומרים בלתי נתפשים
שמבטאים רוע ואכזריות, מצליחה להציג שניות
מעוררת מחשבה: "בנסיבות הבלתי אפשריות
האלה, אפשר היה לצפות מקורבנות הרדיפה
הנאצית לזנוח את האנושיות ולצאת למאבק אלים
של הישרדות", מסבירה ענבר. "אלא שהמחקר
מלמד שיהודים רבים, ובהם גם ילדים, פעלו באופן
אנושי עד רגעי חייהם האחרונים. בתנאים של
צפיפות קשה, רעב ומחלות, הם לקחו אחריות על
אחרים ותמכו בהם". ועוד היא אומרת, בהתרגשות
בולטת, שגם אז, בחושך הזה, ילדים ניצלו כל
הזדמנות להיות ילדים - לשחק, לצחוק, לצייר
ולכתוב. וכך, גם אם מקיפים רק חלק מהתערוכה
או מאמצים רק סיפור של ילד אחד, התערוכה
פותחת צוהר לחיי ילדים ששמרו על חיוניות
ואופטימיות והמשיכו לרקום חלומות.
חלק בלתי מבוטל מאיכותה של התערוכה יש
לזקוף לזכותו של חנן דה־לנגה, מבכירי המעצבים
בישראל, דור שני לניצולי שואה בעצמו שכבר
שנים משתף פעולה עם "יד ושם". אל החלק
שהוא עיצב נכנסים המבקרים דרך מעין מסדרון
שבו הם נחשפים ליצירתו של ניב משה בן דוד,
"ילדות לפני השואה". עם פתיחת הדלת נחשף
חלקה המרכזי של התערוכה. דה־לנגה עיצב
אותה בדמותו של יער סימבולי שכולל 33 עצים
העוסקים בשמונה נושאים מרכזיים, שכל אחד
מסומן בצבע שונה: משפחה, משחק, בית, לימוד,
זהות, טקסי מעבר ועוד.
מובן מאליו שה"יער" הזה הוא אינסופי. ברור
שיש עוד סיפורים רבים על נושאים אחרים, ובו
בזמן ברור שאי אפשר להציג את הכל. ובעיקר,
לא נתפש המספר - מיליון וחצי ילדים, בערך
מספר הילדים שחיים היום בישראל. כל עץ־עמוד
נוצק לגובה רב ומציג באמצעי מדיה שונים סיפור
אחד ראשי ועוד סיפורי משנה, שכולם נוגעים
לאחד משמונת נושאי התערוכה.
תחת הנושא "לימוד", לימוד עצמי כמובן,
מוצג סיפורו של יעקב גולדשטיין. הוא נולד
ב־5391 בפולין, וכשפרצה המלחמה הועבר
למסתור אצל משפחה פולנית בוורשה ושוכן
בעליית הגג הקטנה בביתם. הוא שכב שם לבדו
יותר משנתיים, ומי שהצילה אותו ממות רוחני-
מנטלי ואולי גם ממוות ממשי היתה ידבינה, ביתם
הבכורה של המצילים שהחליפה עבורו כל יום
ספר בספריית בית הספר. בזכות חלון קטנטן
הצליח לקרוא מדי יום, עד רדת החשיכה, עשרות
ספרים. משפרץ המרד הפולני, ברחה המשפחה
הפולנית מביתה וגולדשטיין שנשאר לבדו זחל
החוצה והועבר לבית חולים. אחרי המלחמה הוא
נפגש עם הוריו ששרדו, אלא שהם סיפרו לו שהם
נוסעים לעיירה שבה השאירו את בנם הקטן,
אחיו - ונרצחו שם בפוגרום.
בהשראת סיפורו האישי של הילד יעקב נוצרו
שתי עבודות מרגשות המוצגות בתערוכה. האחת
היא של אודליה לויכטר שלקחה ספר סיפורים
לילדים ביידיש, הוציאה את דפיו ובין שתי
כריכותיו הגדולות יצקה מזכוכית דיוקן של
גולדשטיין - וכך יצרה ספר חדש ללא מלים.
שרה קמינקר יצרה מפורצלן לבן פסל שבסיסו
ספר פתוח, שבין דפיו צומחת לגובה, בהשראת
סולם יעקב, כוננית גבוהה עמוסת ספרים. היא
בחרה בפורצלן היקר כדי לסמל את חשיבותם
של הספרים עבור הילד יעקב.
סיפור נוסף שמונגש בכמה אמצעי מדיה הוא
של אליהו רוזג'אל (רזיאל), נער שציפה בכליון
עיניים לבר המצווה שלו, דוגמת זו שנחגגה לפני
השואה לאחיו הגדול ממנו. במהלך המלחמה הוא
נשאר לבד לאחר שבני משפחתו נרצחו, ובהשראת
סיפור בר המצווה שערך לעצמו לבד במסתור,
מוצג בתערוכה סרט אנימציה עדין. "בית הכנסת
"גם בחושך הזה,
ילדים ניצלו כל הזדמנות
להיות ילדים"
תערוכה מרגשת במיוחד ב"יד ושם", בכותרת
"ילדות בשואה - כוכבים בלי שמים", מביאה את סיפורם
הבלתי נתפש של אלה שהיו אז ילדים ואת הדרכים
שמצאו כדי להמשיך לחיות - ולהישאר אנושיים
שלי היה תעלה שחפרתי בידי ובהמשך חפרתי
באדמה מעגל ובו תקעתי זרדים, רבים ככל
שמצאתי", הוא סיפר. "ראיתי את כולם, הם דיברו
אלי כאילו היו מצבות חיות. ראיתי אותם זה היה
כאילו כולם חגגו סביבי".
על עמוד אחר בתערוכה, תחת הנושא
"משפחה", מוצג סיפורן של האחיות זילברשטיין
מסלובקיה. אווה היתה אז בת 51 ואחותה ורה
בת 31, וכשהסכנה התקרבה הסדירה עבורן אמן
מסתור - אלא שבעקבות הלשנה הן נתפסו ונשלחו
לאושוויץ. בסלקציה, כשהופנתה הבכורה לצד
האחד והצעירה לשני, זכרה אווה את בקשת אמה
לשמור תמיד על אחותה הצעירה וביקשה מהחייל
הנאצי ללכת אתה, אלא שהוא אמר לה שהיא,
הבכורה, צריכה ללכת לעבודה - ואחותה לבית
הספר. בתערוכה מוצגים ציוריה של ורה הצעירה,
ציורים ססגוניים של ילדה עם הרבה חלומות,
ובראשם התקווה לעלות כחלוצה לארץ ישראל.
בסוף התערוכה, בתוך ויטרינת זכוכית גדולה,
שוכבים צעצועי הניצולים - דובים ובובות, חלקם
מרוטים ודהויים, מין ערימה שנראית גדולה אבל
מציגה למעשה את כל מה שלא נשאר, וממחישה
כמה מעט ילדים שרדו. בסוף הכואב הזה מצאתי
את עצמי חוזרת למשפט שחקוק על הקיר בלובי
התערוכה, משפט שאמר הסופר אהרון אפלפלד
ניצול השואה: "הייתי ילד לבד בעולם… אבל
האור, תמיד היה איזשהו אור".
התערוכה מתאימה לתלמידים מכיתה ה'
ומעלה. הסיורים המודרכים מותאמים נושאית
וקוגניטיבית לגילאי התלמידים. להזמנת סיורים
ניתן לפנות למחלקת ההדרכה בבית הספר
הבינלאומי להוראת השואה ב"יד ושם" - תמר,
4583446-20, או יוכי, 1663446-20.
יעל אפרתי
יוני 5102
<
שיעור חופשי
32