31 / 40
// סופר בנעלי בית
אתנחתא
מ
תי פרסמת לראשונה ומה אתה
זוכר מהחוויה?
"לראשונה פרסמתי בכיתה
ו'. זה היה שיר שהופיע בעיתון
המיתולוגי/פתולוגי 'דבר לילדים'. שיר הגיגים
מלא פאתוס על מלחמה ושלום שפותח בבית:
'היונים הורידו ראש / עלי הזית נושרים / אך
בלבנו השלום / רועם כאלף תותחים'. זו היתה
הנגיעה הראשונה והאחרונה שלי בעניינים
פוליטיים".
אילו דמויות משמעותיות אתה זוכר
מתקופת הלימודים?
"מבין המורים שהיו לי בבית הספר, אני נאלץ
להודות בצער שאף דמות לא הותירה בי רושם
עז – לא לטובה ולא לרעה. התחושה העיקרית
שליוותה אותי בימי בית הספר היסודי היא שאנו
התלמידים מהווים מעין עדר כבשים חסרות ישע
והמורים נחלקים לזאבים ולכלבי שמירה – כך
או כך, כל חריגה לא תתקבל בברכה ועלולה
כות בנגיסה. ניסיתי תמיד לייצר סטטוס קוו
ַ
לז
עם המורים: אני לא אציק לכם ואתם לא תציקו
לי. זה אף פעם לא עבד.
"אם לומר את האמת, בדרך כלל אני הייתי
הראשון שהפר את הסכם הפסקת האש. המורים
והמורות נתפשו בעיני כמהמורות בדרך למה
שרציתי לעשות באמת. רציתי לשחק עם חברים,
לצפות בסרטים או לקרוא - ולמבוגרים תמיד
היו עבורי תוכניות אחרות. את הדמויות שהיו
מעט יותר משמעותיות עבורי פגשתי מחוץ
לכותלי בית הספר, בבני עקיבא או בטיולים
הרבים (בהדרכת צוות מבית ספר שדה בשדה
בוקר) שמילאו את החופשות".
על אילו נושאים אתה כותב ומדוע?
"כתבתי עד היום שלושה רומנים: 'הכלב
היהודי' מספר את סיפור השואה מנקודת
מבט של כלב שנולד בסלון ביתה של משפחה
יהודית ב־5391. 'סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ''
מגולל את קורותיו ומוצאותיו של צלף ביחידת
המסתערבים דובדבן, ו'קלמן קימרלינג חוקר
פרטי בעזרת השם' הוא סיפורו של יהודי
חרדי מברוקלין שעולה לישראל ופותח משרד
חקירות בלב שכונת מאה שערים. יש מן המשותף
לשלושת הרומנים – הדמות המרכזית תמיד
שייכת ובלתי שייכת. ייתכן שזו בבואה של
תחושה שליוותה אותי ברבות מהמסגרות
שהחיים דנו אותי להיות חלק מהן. עניין נוסף
המשותף לשלושת הרומנים – התודעה היהודית
העמוקה. אני יהודי – ולעובדה זו משמעות רבה
מאוד כמעט בכל רגע בחיי. אני לא מתיימר
להיות סופר אוניברסלי – אני סופר יהודי.
"ספר נוסף, שכתבתי יחד עם חברתי היקרה
ד"ר כלנית דותן, נקרא 'למדוד את העולם'. זהו
ספר מדעי שבו אנו משיבים על השאלה כיצד
מדדו מדענים ופיזיקאים את הגדלים הבסיסיים
של הטבע. בין השאלות שנידונות בספר - כיצד
נמדדה מהירות האור, כיצד נמדד המרחק אל
הירח וכיצד נמדד משקלו של כדור הארץ.
בספר זה כלנית ואני מנסים לקרב את פתרון
התעלומות הפיזיקליות הגדולות אל הקורא,
שלעתים אינו מצוי ברזי הפיזיקה".
ספר על הספר האחרון שכתבת.
"ספרי האחרון נקרא 'פקד קולומבוס מפצח
תעלומות'. זהו ספר המשך לספר 'פקד קולומבוס
חוקר' שפורסם לפני כשלוש שנים. בכל אחד
משני הספרים כ־03 חידות בלשיות. מגיל
צעיר היתה לי חיבה נפרזת לחידות בלשיות
ולפיצוח תעלומות, ולכן כאשר פנו אלי מהעיתון
'ידיעות אחרונות' לפני ארבע שנים וחצי וביקשו
שאכתוב מדי שבוע חידה בלשית למוסף פיצוחים
הסכמתי בשמחה. ביני לביני תהיתי אם אוכל
להתמיד במשימה יותר מחודשיים – וכי כמה
חידות בלשיות ניתן בכלל לכתוב? מאז חלפו
כאמור ארבע שנים וחצי שבהם פורסמו יותר
מ־022 חידות - ועוד היד נטויה".
ספר על מפגשים שלך עם תלמידים.
"בשנתיים האחרונות אני משתתף במפעל
'סופר אורח' של משרד החינוך ובמסגרתו אני
נודד בין בתי ספר ומעביר הרצאות לרוב.
המפגשים הללו מאלפים עבורי. המסע בין
בתי הספר הוא הזדמנות מעולה להכיר את
החברה הישראלית במובן הרחב ולצאת מדל"ת
אמותינו. אם לנסות ולזקק מאוסף הרשמים שלי
את השניים העזים ביותר: הראשון הוא שהשיח
הציבורי על אודות פערים בין בתי ספר אינו שיח
סרק. זוהי אמת. קיים פער אדיר בין אחדים מבתי
הספר שמהווים לא פחות מאקדמיה לצעירים.
אלה בתי ספר מטופחים שהתלמידים בהם זוכים
פחות או יותר לכל מה שצעיר תאב דעת זקוק
לו. ומן העבר השני יש למרבה הצער בתי ספר
חרבים ומוכי עזובה שזועקים לסיוע ולטיפוח.
התלמידים בבתי ספר אלו אינם משדרים
שביעות רצון או תקווה של עתיד מובטח.
״הדבר השני שבאמת הרשים אותי מאוד זוהי
המוטיבציה הרבה שהיתה למורים שפגשתי.
כמעט בכל בית ספר שזכיתי לבקר בו המורים
היו חדורי מוטיבציה. נוכחתי כי המורים להוטים
ללמד ולהחכים את תלמידיהם וזה כמובן אינו
דבר של מה בכך".
מהם המקומות החביבים עליך בבית?
"אני אוהב מאוד את הסלון המבולגן שלי.
יש לי שם שולחן גדול שאני אוהב להניח עליו
את ספרי הלימוד ויש גם ספרייה ראויה וחלון
גדול שמשקיף (ביום של ראות טובה) אל ים
המלח. אני גר עכשיו בבית שבו גדלתי כילד
והדבר מחזק כהוגן את החיבור שלי לילדות.
"יש לי גם חיבה רבה לחדר העבודה שלי.
מעל המחשב יש לי תמונה ממוסגרת של מפת
העולם. זו תמונה ענקית והיא מעוררת השראה
ומסייעת לדמיון לנדוד למחוזות נידחים".
אילו חפצים יקרים ללבך בבית, ומדוע?
"יש לי חיבה לאלבום הבולים שסבא שלי,
עליו השלום, הוריש לי; לכל המצלמות שאספתי
במרוצת השנים - עם כל מצלמה יצאתי למסעות
אחדים וצברנו יחד חוויות רבות; ואחרון חביב -
לשולחן הפינג פונג שבחצר. לשחק פינג פונג
זה כיף לא פחות מלכתוב ספרים".
כמו גיבוריו, שתמיד
שייכים וגם לא שייכים,
גם הסופר אשר קרביץ
לא מצא את מקומו בבית
הספר, ולא הסתדר עם
המורים. כיום, כשהוא
מבקר בבתי ספר,
הוא מתרשם לטובה
מהמוטיבציה הרבה של
המורים - אבל מוטרד
מהפערים הגדולים
בחברה הישראלית,
שמתגלים גם במערכת
רווית שרף
החינוך
"ניסיתי תמיד לייצר סטטוס קוו עם המורים: אני לא אציק
לכם ואתם לא תציקו לי. זה אף פעם לא עבד. בדרך כלל
אני הייתי הראשון שהפר את הסכם הפסקת האש. המורים
והמורות נתפשו בעיני כמהמורות בדרך למה שרציתי
לעשות באמת. רציתי לשחק עם חברים, לצפות בסרטים
או לקרוא - ולמבוגרים תמיד היו עבורי תוכניות אחרות"
קרביץ. "מגיל צעיר היתה לי
חיבה נפרזת לחידות בלשיות
ולפיצוח תעלומות"
צילום: מור ברנשטיין
"אני לא
מתיימר
להיות סופר
אוניברסלי -
אני סופר
יהודי"
31
שיעור חופשי
>
יוני 5102