34 / 60
עמדה
ינואר 5102
הביטחון
| 34
יוסף פרנקל
הסוגייה המדינית־ביטחונית מתמצית בחלופות, האם לשלוט
צבאית ביהודה ובשומרון ולהתמודד עם הקשים שמציגים לנו "האיחוד
האירופי" ו"הבית הלבן", לפחות בשנתיים הקרובות, או שמא להסתכן
בהסדר מדיני, שיבטיח לאבו־נפחא (מאזן) המסתתר מאחרי דיוקאנו
של הדג מחולל החזה הנפוח מים סוף, נוסחה של מדינה עצמאית?
תמוה עד כמה נמצאים אצלנו סומים או אולי אפילו מסוממים,
שטרם הפנימו את ריקנותו של הדג הנפוח, צביעותו וחוצפתו. אבו־
נפחא הכריז פעמים רבות, שלא יכיר בישראל כמדינה יהודית ונקב
במספר של שישה מיליון "פליטים" המצפים למימוש "זכות השיבה".
אף כי האיש נשען על קני הטנקים של צה"ל כדי להישמר מנפילה
כואבת לחיק ה"חמאס", אין זה מפריע לו להסתובב בעולם ולהאשים
את ישראל בכל פשעי המלחמה האפשריים, כאשר מכוונתו בעיקר,
להשיג מקסימום שטח במינימום מחיר, וזאת כשלב בדרך להחרבת
המדינה היהודית, בבוא היום.
ההיסטוריה היהודית מאז שנות העשרים של המאה הקודמת,
מלמדת בבהירות כי מה שמאחד את המנהיגים הפלשתינאים, עוד מימי
, בן־בריתו של אדולף היטלר ימ"ש, אינו הרצון
חאג' אמין אל־חוסיני
לחיות בשלום בסמוך ליהודים אלא השאיפה לסיים את חיינו שלנו,
אם אפשר באבחת חרב. מה עוד צריך לקרות כדי שנאמין למה שהם
אומרים לבני עמם, לא אחת בתקשורת גלוייה?
מעולם לא היה רצון אמיתי בקרב המנהיגים הפלשתינאים לסיים
את הסכסוך איתנו. האם שמעתם אי־פעם את אבו־נפחא או כל מנהיג
פלשתינאי אחר מן המתונים כביכול, שהוא נוקט בדרישות סופיות,
שלאחריהן "הסכם השלום" מוכן לחתימה? האם יש תנאי כל־שהוא
ממנהיג פלשתינאי להכרה במדינה יהודית? האם הסדר עם מדינות
האיזור המתונות דוגמת ירדן, מצרים וסעודיה, יכול להבטיח את סיום
הסכסוך וההכרה במדינה היהודית? למעשה, הכרה זו לא נועדה לנו
אלא להם. כל עוד אין הפלשתינאים מוכנים לקבל אותה, משמע, שאין
הם מכירים בזכותם של היהודים להשתכן באופן עצמאי, לפחות על
חלקה של ארץ־ישראל ההיסטורית. אבו־נפחא ודאי שאין לו עניין
להכיר בזכות זו, לא רק משום שאין הוא מאמין בה אלא גם משום
שהוא עלול להינתק מראשו בסיף איסלאמי.
המאמץ של האיחוד האירופי והשמאל הרדיקאלי, גם בישראל
להסדר מדיני עם הפלשתינאים, שאמור לבשר את תהלך השלום,
אפילו אם הוא כרוך בויתורים על אינטרסים חיוניים וקיומיים, מכוון
לערעור הלגיטימיות של המדינה היהודית. אלה, אינם מגלים עניין
בדיקטטורה האכזרית, שמקובלת אצל שכנינו ושאמורה להתנהל גם
במדינה הפלשתינאית העתידית, באמצעות ה"חמאס" במקרה הטוב
או "דאעש" במקרה הפחות־טוב. כוונותיהם נתונות להכפשת מדינת
ישראל ולהאשמתה בגזענות ובפשעי מלחמה, כל זאת משום שאינה
"מדינת כל לאומיה", אלא מבדילה עצמה ללאום היהודי, אף כי היא
נוהגת בשוויון כלפי כל אזרחיה.
אנו עדים לפי שעה, לנפילתה של אירופה כפרי רקוב לרגלי
ה"שאהידה" המוסלמית ורשאים להניח, כי ככל שהטרור האיסלאמי
ברחובות מתחזק, כך גובר הרצון בקרב האירופאיים לשלם להם כופר
באמצעות הלקאת היהודים, רק שיעזבו אותם בשקט. מה עוד אפשר
ללמוד מן ההצהרות הנבזיות בפרלמנטים האירופאיים על הכרה
במדינה פלשתינאית ומהכרזתו של האיחוד האירופי המוציא את
ה"חמאס" מרשימת ארגוני הטרור, אם לא על שקיעת אירופה ואובדן
האינסטינקט הטבעי לחיים עצמאיים? הפלשתינאים מעניינים את
אירופה בדיוק כמו מעשי הזוועות בעיראק, בסוריה ובניגריה, היינו, הם
אדישים לגורלם, אבל לא פחות מכך, היא נחרדת מקיומה של מדינה
יהודית עוצמתית, שאינה מוכנה לחיי המסכנות של האינקווזיציות
והפוגרומים. אירופה קיבלה את היהדות המוכה אל חיקה וגם זה
בעירבון מוגבל, שכן הפרוגרומים במזרח־אירופה ובעיקר השואה
הוכיחו, שבני דת משה נתפסו על־ידה כאבק־אדם.
הציונות בכלל והקמת מדינת ישראל בפרט החריפה את סוגיית
הייחס האירופי, שכבר נגוע במחלת האנטישמיות. ספק אם ניתן לייחס
הסבר אחר להימצאותם של עשרות ארגוני זכויות אדם אירופאיים
(להוציא כמובן יהודים שהם רק "אבק") בישראל וביישות הפלשינאית,
שמוקיעים ללא הרף את המדינה היהודית ולהזרמתם של מיליוני יורו
לרווחת הפלשתינאים כביכול, אך להחלשת הלגיטימיות של המדינה
היהודית למעשה.
נוכח התביעות לחדש את תהליך השלום ההזוי, שעולות גם מפיו של
, מנהיג בעל זכויות, אך גם מי שטרם
שמעון פרס
נשיאנו לשעבר, יבל"א
הודה עד היום באחריותו להשלכות הטרור המצמררות של "הסכם
אוסלו", שהוא היה פטרונו. דומה שהשיח הביטחוני־מדיני נשאר
עדיין תקוע בשנות השמונים של המאה הקודמת, עשרות שנים לפני
ש"דאעש" פשטה באיזור ולפני ש"החורף הערבי" המיס את מדינות
האיזור. מה יכול הוד מעלתו הנשיא לשעבר או שרת המשפטים לשעבר,
שהצילה את עורה הפוליטי, כאשר קפצה למפלגת "העבודה", להציע
לפלשתינאים, מעבר למה שהציעו להם בעבר? אולי גם את רמלה ועכו?
האם הם לא יודעים בסתר ליבם, שאין עם מי לדבר שם? האם הם לא
ביטחון או אשליות אבו־נפחא (מאזן)
לחיצת ידיים בין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לבין ראש הרשות
הפלשתינאית אבו־מאזן, שלא עצרה את ההשמצות של האחרון
צילום לע"מ