87 / 182
87
2017
, יולי
18
גיליון
הארוכה שבה נדדו עם ילדיהן ברחבי הארץ, בקושי "להחזיק" את המשפחה ואת
הילדים, בגעגועים הביתה, בדאגה לבני משפחתם וגם באחווה שנוצרה ביניהם.
הנשארים, רובם ותיקים, שיתפו את הצעירים בקושי לחיות ב"קיבוץ הרפאים"
לאורך התקופה, בירי הבלתי-פוסק וגם בתחושת האחווה שהייתה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה שתי הקבוצות - המשפחות הצעירות שעזבו
והוותיקים שנשארו - ישבו יחד וסיפרו את סיפורם המשותף. המשתתפים חלקו
ַקושי, דיברו על מקומות החיבור והתגבשו מחדש כקהילה אחת לאחר השסע בין
ּ
ב
שתי הקבוצות.
החלק השני התקיים במליאת כלל המשתתפים ובו התנהל דיון סביב הנקודות האלו:
1 1
.
מה למדנו על היכולות ועל הכוחות שלנו כקהילה?
2 2
.
מהי "נחל עוז" בשבילי?
3 3
.
איזו מתנה הייתי רוצה להעניק לקהילה?
בדיון זה עלתה המצוקה שנבעה מהזמן הממושך של הלחימה ומהקשיים של
התקופה. דובר בצורך בקבלת עזרה מבחוץ. המשתתפים אמרו זאת במילים מאוד
ברורות: "עִזרו לנו להתמודד עם התחושה של חוסר אונים במצב מתמשך שאין לנו
יכולת לשלוט בו". סוגיה נוספת שעלתה עסקה בהתמודדות עם האובדן ועם תחושת
השבריריות, האבל על הילד דניאל, על המשפחות שעזבו את הקיבוץ, על התקופה
הקשה שעברו, על הקושי הרב להכיל ולשאת את המצב, על הקושי לחיות במקום, על
תחושת חוסר אחריות לגדל ילדים במקום מסוכן כל כך מבחינה פיזית ונפשית ועל
החששות מההמשך: "אם יהיה עוד פעם [מבצע, לחימה, הפגזות] לא נשרוד את זה".
לצד זה עלו גם דברים של חוסן ועוצמה, כגון: "אנחנו כאן נושמים ובועטים", "עצם זה
שאנחנו יכולים לשבת כך ולדבר זה מעיד עלינו", "אנחנו קיבוץ עם חוסן".
למעשה עלו בדיון שתי גישות התמודדות שונות; הראשונה עלתה בקולות שאמרו
"קדימה, להתגבר", "לחשוב עם הפנים קדימה", והשנייה עלתה בקולות שביקשו
להנכיח את הקושי, את הכאב ואת החששות. מגוון קולות זה הוביל לדיון בשאלות:
מה יעזור לצאת מהמצב הזה? כיצד ניתן לשפר את האווירה? מהיכן נשאב כוחות
לאופטימיות ולהמשכיות? כל הקולות הוכלו במליאה. השיח היה מכבד, שקט ובלא
התפרצויות או הרמת הקול בתקופה זו, במקביל למפגש, הייתה פעילות רבה בנחל
עוז. בני הקיבוץ שאינם חיים בקיבוץ היו מעורבים, וכן פעילי התנועה הקיבוצית,
החברה למתנ"סים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת ועוד. גם מתוך הקיבוץ התחילה
תנועה של עשייה פנימית ודחיפה, במיוחד להבאת צעירים לקיבוץ ולעשייה חברתית
ותרבותית מקרבת. חלק מהעשייה נעשה עם דחיפה חזקה מאוד מתוך הקיבוץ
ואנשיו והייתה גם מוכנות והיענות מבחוץ לסייע (משרדי ממשלה ואחרים), ובתוך
פרק זמן קצר מאוד התחילו כמה פרויקטים גדולים. השבר היה מלווה בהרבה
אדרנלין מבפנים ובמוכנות מבחוץ לסייע, וכוחות אלו יצרו חלון הזדמנויות.