61 / 64
ספרים
61
2010
ינואר
עט השדה
לכאורה למדתי להחליק קדימה ואחורה, פנימה
והחוצה, בין שני העולמות שלי - הלבן והשחור,
והבנתי שלכל אחד מהם יש שפה ומנהגים משלו
ומבני משמעות, והייתי בטוח שעם מעט תרגום
4
מצידי, שניהם יתאחדו לבסוף.
כאמור, בעודו תינוק התגרשו הוריו, והאב הקנייתי
חזר למולדתו. ברק פגש את אביו בפעם הראשונה
בהיותו בן עשר. המפגש הקצר השאיר בו רושם
עמוק ועורר בו חרדות:
שבוע לאחר שאבי הופיע בכבודו ובעצמו, החלטתי
שאני אוהב יותר את הדימוי המרוחק שלו, דימוי
שיכולתי לשנות לפי החשק, או להתעלם ממנו
כשהתאים לי. אבי, גם אם לא בדיוק אכזב אותי,
נותר עבורי משהו לא מוכר, הפכפך ונושא איזה איום
5
עמום.
בבית הסבים בהוואי הוא חש מוגן. הם הרעיפו
עליו חום ואהבה, והוא מצא נחמה באורח חייהם
השלֵו. כמו כן, בהוואי, שהחברה בה רב-תרבותית,
הוא יכול להרגיש בטוח יותר:
היו שם בני יותר מדי גזעים, מוקדי הכוח היו מפוזרים
ביניהם יתר על המידה, מכדי לכפות את השיטה
המעמדית הנוקשה של היבשת; ומספר השחורים היה
מועט כל כך, שאפילו תומך נלהב בהפרדה הגזעית
יכול היה ליהנות מחופשה באיים בלב שלם, ביודעו
כי לעירוב הבין-גזעי בהוואי אין אלא זיקה קלושה
6
לסדר הממוסד במדינה שממנה הוא בא.
משפחת אימו טיפחה את הדימוי החיובי של האב
- סטודנט למופת, בחור מתון ואחראי ושגריר
מצטיין של היבשת שלו. הם סיפרו על אביו
סיפורים אשר קסמו לו, אך הם לא הצליחו למלא
את הריקנות שהיעדרו של האב השאיר בו. הוא
הצטרך להתמודד עם מסרים לא ברורים שהם
שידרו לו: מצד אחד - האהבה הגדולה שהרעיפו
עליו, הנכד השחור, ומצד שני - פחדיהם מפני
היתקלות באנשים שחורים שהתגוררו בסביבתם.
מסרים מנוגדים אלה גרמו לו אי-שקט והעצימו
את תחושת הריקנות שקיננה בו. הוא גדל עם אם
יחידה לשני ילדים, שהתמודדה בקושי עם פרנסת
המשפחה ועם לימודים, וכך הוא מתאר את המצב
ששרר בבית:
כשהבאתי הביתה חברים מבית הספר, ואימי הייתה
שומעת אותם מעירים על כך שחסר אוכל במקרר או
שהבית קצת מוזנח, היא הייתה מושכת אותי הצידה
.87 '
שם, עמ
4
.70 '
שם, עמ
5
.35 '
שם, עמ
6
ומביאה לידיעתי את העובדה שהיא אם חד-הורית
7
שחזרה ללמוד באוניברסיטה ומגדלת שני ילדים.
עם זאת האם הייתה הדמות האהובה, הנוכחת,
הקבועה והיחידה בחייו, ועליה אמר:
אני יודע שהיא הייתה הנשמה טובת הלב והנדיבה
ביותר שהכרתי אי פעם, וכי אני חב לה את כל מה
8
שטוב בי.
ברבות הימים, עם הידיעה על מות האב, נסע
אובמה הצעיר לקניה.
9
"האם הנסיעה לקניה תמלא סןף סוף את הריקנות?"
הוא שאל את עצמו. שם הוא התוודע בפעם
הראשונה אל משפחתו השחורה הענפה ואל
סיפורי חייהם המלאים של אביו ושל סבו - דמויות
ססגוניות ומיוחדות. הוא פגש את סבתו, את אחיו,
את דודותיו ואחייניו הרבים. זה היה מסע של
התעוררות אישית והתגלות. בקניה הוא למד להכיר
את מורשתו השחורה, ראה מקרוב את סגנון חייהם
של בני משפחתו והתוודע אל הקשיים הכלכליים,
הפוליטיים והחברתיים שהם מתמודדים עִמם עד
עצם היום הזה. הוא ראה את אפריקה שלא הכיר.
המפגש המשפחתי שם מילא את הריקנות ואת
האי-שקט שהרגיש בהתבגרותו בבית סביו. שם,
עם המשפחה השחורה, נסגר מעגל. הוא מזדהה
עם המשפחה שלו ומרגיש שהושלם "פאזל" בחייו
וכעת הוא יכול להיות הוא עצמו. על קבר אביו הוא
בוכה ואומר:
ולבסוף, כשלא יכולתי לבכות עוד, נשטפתי שלווה.
הרגשתי שהמעגל נסגר. הבנתי שמי שאני, מה
שאהבתי, לא היו עוד עניין של אינטלקט או של
מחויבות, או רק עניין של מילים ומושגים. הבנתי
שהחיים שלי באמריקה - חיי השחורים, חיי הלבנים,
הנטישה שהרגשתי כילד, התסכול והתקווה שראיתי
לנגד עיני בשיקאגו - כל אלה היו קשורים לחלקת
האדמה הקטנה הזאת מעבר לים; והיה זה קשר חזק
10
הרבה יותר מסתם עניין מקרי של שם או צבע עור.
בעודו ילד היה עליו להתמודד עם מעברים רצופים
ושינויים תכופים; המעבר מהוואי לאינדונזיה, שם
התוודע לרבגוניות של התרבות האסייתית, לשפה
חדשה, לסביבה חדשה וגם לאב חורג חדש,
ולאחר כמה שנות חיים שם, בהיותו בן עשר,
כאמור, שלחה אותו אימו להוואי, להתגורר עם
סבו וסבתו, בעוד היא נשארה מאחור. על ילדותו
באינדונזיה כתב:
.80 '
שם, עמ
7
.9 '
שם, עמ
8
.283 '
שם, עמ
9
.388 '
שם, עמ
10