שביעי

18.08.17 |

כ"ו אב תשע"ז

| 269

גליון

שביעי

| 22

אלופה אמיתית. בלאק

בראיון ל'שביעי'

בדצמבר אשתקד

לחוצה, אבל זה לחצ טוב, טבעי ושגרתי עבורי.

תמיד זה ככה לפני תחרות.

מגיעימ לאולמ 'אורביטה', והקרבות מת

יום ו'

ביולי

חילימ. צופימ במה שקורה בזירה כדי

להיכנ למוד ולפוקו . הזמנ מגיע, ואני

והמאמנ שלי בני קוגנ מתחילימ את רוטינת החימומ.

אני עמ פרפרימ בבטנ, התרגשות ולחצ מתערבבימ

יחד. כל חלק של ציוד הקרב עולה עליי בשלב מ וימ:

קודמ המכנ השחור, ואז החולצה האדומה עמ

על הגב. אחר ככ חותלות, כפפות,

ISR

האותיות

מגיני חזה ומפשעה. עמ כל חלקי המיגונ מגיע הריכוז

לרמה אולטימטיבית.

עוד קצת מתיחות, ואני יודעת שאני עולה לקרב הבא.

אנחנו יוצאימ לנקודת ההמתנה, אני מתיישבת על

הכי א ומחכה לקריאה. בני מורח לי וזלינ על הגבות

ו ביב הל

חיימ, מז

כיר לי

כמה ענייני

ט ק ט י ק ה

ש ע ל י ה מ

עבדנו. כל

מה שאני

שומעת זה

את הקול הרגוע שלו. אני מ תכלת על היריבה, בוחנת

אותה ויודעת בדיוק מה לעשות.

אנחנו נכנ ות לזירה. השופטת בודקת לי את הכ

פפות, המו יקה המ ורתית מתנגנת, כל אחת עמ

הריקוד שלה, ואני אומרת 'שמע ישראל'. הקרב מת

חיל, והוא מ תיימ עוד לפני שה פקתי להזיע. אחרי

דקה וחצי - נוקאאוט. ניצחונ.

ברגע שירדתי מהזירה אני מתחילה להכינ את עצמי

לחצי הגמר למחרת. מבחינתי זה כמו הגמר - הרו ייה

שאפגוש היא היריבה החזקה ביותר שעליי לנצח. אנ

חנו מ פיקימ לחזור למלונ, להתקלח, לעשות קבלת

שבת וקידוש, לאכול קצת לחמ עמ טונה, ומיד לישונ.

הביטחונ שלנו חשוב מכל, וכהפקת לקחימ

שבת

ביולי

, הישראלימ שוהימ

1972-

מרצח הי"א ב

במלונ אחר משאר המתחרימ. בבוקר אני

יוצאת לריצה קלה לכיוונ מקומ השקילה, מתאוששת

מהייבוש, שותה, אוכלת וחוזרת לישונ. אני הולכת

לאולמ, שוב רוטינת החימומ, ואני יודעת כמה הקרב

הזה חשוב.

אני מנצחת ב יבוב הראשונ. את ה יבוב השני היא מצ

. עכשיו, כשא

19:19

ליחה לקחת, והניקוד עומד על

ני מ תכלת לאחור וחושבת על מה שעבר עליי בדקת

ההפ קה בינ ה יבובימ, אני מבינה שלא הפנמתי עד

ה ופ את המצב. לא הכנ תי

לראש שלי שאני עומדת בפני

יבוב שהוא מלחמה, בפני י

בוב שאני צריכה להתאבד עליו,

לא משנה מה. עבדתי, אבל לא

התאבדתי, ובשניות האחרונות

היא זרקה אגרופימ שלא פגעו

בי אבל נראו טובימ לשופטימ -

והמ למעשה העניקו לה את

הניצחונ.

אני יורדת מהזירה. עדיינ לא

מבינה ממש מה קרה. הכל

מעורפל, אני עדיינ מעכלת.

בחדר ההלבשה אני נכנ ת למצב

של הכחשה, ואחריו עוברת

להאשמה. אני פורצת בבכי.

אני מתחילה להאשימ גורמימ

אחרימ, אבל מתעשתת ומבחינה

שהאשמה האמיתית היא בי.

אני מבינה שאני חייבת לצאת

מהמצב הזה במהירות, כי מחר

יש לי קרב על מדליית הארד. אבל א ור לי לעבור את

ההפ ד בלי לחוות אכזבה עצמית. זה חלק מהתהליכ,

א ור לי לפ פ את זה. יחד עמ העזרה של בני ושל

כמה חברימ טובימ מאוקראינה, אני מתחילה להתכוננ

ולהתמקד בקרב האחרונ מול היריבה מפרו.

הקרבות על המדליות מתחילימ כבר בשעה

יום א'

ביולי

כדי שישודרו בטלוויזיה. לא הצל

11:00

חתי להירדמ בשעה מוקדמת, אבל אני קמה

וחוזרת למלונ.

06:45-

, יוצאת לשקילה ב

05:00-

אני שותה המונ כדי להחזיר את הנוזלימ לגופ, אוכ

לת ושותה עוד קצת, וכבר נהייתה לי מערבולת

בבטנ.

מתוכ ידיעה שהקרב שלנו

10:30-

אנחנו מגיעימ לאולמ ב

הוא הרביעי ב דר הקרבות, ככ שיש לנו זמנ ללכת לשי

10:45-

רותימ, להיכנ לאווירה, להתארגנ, להתחממ. ב

בלוח הזמנימ.

בני שמ לב שהקרב הוקדמ, והוא מ פר

אנחנו מתחילימ מיד להתחממ, הכל נעשה בחיפזונ, וכל

כמה דקות אני מרגישה שעולה לי קיא. תודה לאל שהיא

לא לחצה לי על אזור הבטנ במהלכ הקרב.

הקרב מתנהל בקצב מאוד רגוע, בשליטה שלי. אני

מנצחת בכל אחד מה יבובימ, וזוכה בארד. בחדר

ההלבשה כבר הצלחתי להקיא. ובפודיומ התאמצתי

שלא לבכות.

חזרתי לכמה ימימ לישראל, והיומ אני בבנגקוק

•

שבתאילנד, מתכוננת לתחרויות הבאות.

נכנסות לזירה. השופטת בודקת את

הכפפות, המוסיקה המסורתית מתנגנת,

כל אחת והריקוד שלה, ואני אומרת 'שמע

ישראל'. הקרב מסתיים לפני שהספקתי

להזיע. אחרי דקה וחצי - נוקאאוט. ניצחון

אהרל'ה ויסברג

 ~

~ 

 ~

~

~ 

 ~

~ ~ 

 ~ ~ 

~ ~

 ~

יומן

מסע