שיעור חופשי / טבת תש"ף / ינואר 2020/ גליון 130

איזה ילד היית ? "הייתי ילד רזה ומופנם מאוד, רועה צאן לא רע - כך לפחות סבור אבא שלי ואני לוקח את המחמאה שלו בשתי ידיים. בכפרים נידחים, כמו זה שבו נולדתי וגדלתי, ילד זה כוח עבודה נטו. בילדותי לא הלכתי לגן, ולא לבית ספר - ולא היו לי מורים שיש להם עיניים בגב. כל עולמי היו הכבשים, הפרות, העזים, החמורים ומעט הסוסים שהיו לנו. זה סיפור כה פשוט, שקשה לי להאמין שזה הייתי אני. כשהגענו לארץ, שיגרו אותנו לפנימיות דתיות. ניחנתי בקליטה מהירה של השפה העברית. רציתי לבלוע את העולם בבת אחת וקראתי המון ספרים. "אני זוכר בעיקר את תחושת הניכור בפנימייה. הרגשתי שהממסד שיגר אותי לפנימייה דתית מתוך תחושת עליונות כלפי ההורים שלי. רצו לבצע בנו חינוך מחדש מתוך זלזול עמוק באורח חייהם. אחד הדברים הזכורים לי ביותר הוא שכמעט אסרו עלינו לדבר אמהרית עם הורינו. אמרו לנו בקול נהיר, שאנחנו חייבים להיות ישראלים כמה שיותר מהר. רצו למחוק את הגלותיות שבנו. אני אוהב להיות גלותי. אני ישראלי-גלותי. הגלותיות שלנו כעם אפשרה לנו לפרוץ גבולות ומוסכמות". אילו דמויות משמעותיות אתה זוכר מתקופת הלימודים? "אין לי זכרונות טובים מימי הפנימייה. השהות שם הותירה בי צלקת עמוקה של ניכור, בדידות וזלזול בהורי. בכל זאת, היו גם רגעי חסד ודמויות חינוכיות שהאמינו בי מאוד. מנהל הפנימייה, למשל, היווה עבורי קרן אור. אני זוכר את מבטו החודר, קולו העבה והסמכותי ובעיקר את עיניו היוקדות בכל פעם שדיבר על עם ישראל ותורת ישראל. המנהל היה זאב בודד בנוף האנושי בפנימייה ביחס החם שהעניק לנו באותה תקופה. הוא היה קשוב למורכבות החיים שלנו ולפער אדיר שנאלצנו לצמצם לאחר עלייתנו. יום אחד שלחתי לעיונו קטע שכתבתי, ואני זוכר שהזמין אותי למשרדו ואמר לי במבט אבהי, 'אתה כותב יפה'. אמירה זאת היתה עבורי סוג של קבלה לחברה הישראלית". על אילו נושאים אתה כותב? "הנושאים החברתיים בישראל מטרידים אותי מאוד. בשנים האחרונות העיתונות הישראלית הזניחה את הנושאים האלה ומתעסקת בעיקר במה שאמרה שרה לביבי ולהיפך. העני והאביון לא מתעניין בדברים האלה בכלל. אם רוצים לדעת עד כמה העיתונות מזלזלת בציבור הזה שווה לחשוב על ההגדרה 'פרשן'. יש פרשן צבאי, פרשן משפטי, פרשן פלילי – אך אין פרשן חברתי. "לתקשורת הישראלית כוח עצום והיא מסוגלת לחולל שינוי דרמטי בנושאים חברתיים, לפעול בתבונה בצמצום הפערים שמחוררים לי את הלב יום אחרי יום. לאורך שנות עבודתי כתבתי גם אודות בני קהילתי. לא חסכתי מהם ביקורת, לצד סיקור בלתי מתפשר כלפי כל גילוי גזענות כלפיהם בשל צבע עורם או מוצאם. הצפתי את גילויי הגזענות בכל הזדמנות שיכולתי, המצב העגום בבתי הספר, הפרדות בבתי הספר השונים על רקע צבע עור או מוצא. הייתי להם לעוגן בכל מאבק ופגיעה, ואמשיך להוות עוגן גם בעתיד״. ספר על ספרך האחרון. דו ָ המ ָ אל ָ התרוקן הכפר ט 1983 "ביולי באתיופיה מכל תושביו, שיצאו ברגליים יחפות למסע לירושלים, שעליו חלמו כל חייהם. אלף 16– ביניהם הייתי אני. איתנו היו עוד כ עולי 'מבצע משה', שאלפים מהם נספו בדרך. ספרי 'המסע לא תם' מגולל באופן את החוויה שלי כצעיר שעלה מאתיופיה. כתבתי אותו בצורה הומוריסטית, על אף שחלקים ניכרים בספר לא מצחיקים בכלל. "כמעט ארבעה עשורים ממעטים לדבר כל בוגרי מבצע משה, אלה שעלו דרך סודן לישראל. חלקם חוו שואה קטנה כיהודים במחנות המתנה. רבים מהם נותרו במדבריות סודן כאוכל לחיות טרף, אחרים מתו ממחלות. אני הייתי שם. ראיתי את אבי הולך ומצטמק עם הזמן, את אמי הולכת ודועכת לנגד עינינו. ראיתי ילדים יהודים שהבטן שלהם הלכה ותפחה כתוף בתוך גופם. אינני יכול לשכוח לרגע את המראות האלה. "תהליכי הקליטה, גילויי הגזענות על רקע צבע, הניכור, הדחייה על רקע היותנו שונים אחזו אותנו כבני ערובה במציאות הישראלית, ועל כן לא עמד לנו הכוח לעמוד ולספר את החוויות שלנו במהלך מסע הגשמת החלום. אבל כל זה לא מצליח לגמד את אהבתי וכמיהתי כלפי ישראל. אני מאמין, שיבוא יום וישראל תחזיר לי אהבה, תחבק אותי בחום, ואני אסלח לה על היחס המנוכר שממנו אני סובל היום כמו אתמול. "אני משתוקק וחולם שאת ספרי יקראו בעיקר מורים, כי להם הכוח והעוצמה לחולל שינוי למען הדורות הבאים. להם תפקיד קריטי ללמד את ילדי ישראל ששונה זה לא מחלה. שחור זה לא מפחיד (חוץ מזה ששחור מרזה) ושהעובדה שבחתונה לובשים לבן ובהלוויה לובשים שחור – זה רק היבט תרבותי ומוסכמות חברתיות ואין לזה שום משמעות בחיים. כולנו יצור אנושי ורקמה אלוהית אחת". ספר על מפגשים שלך עם תלמידים. "אני מרצה הרבה בבתי ספר. אני רוצה שמורים, תלמידים ומחנכים ישמעו את חלקנו ומהות גלותנו. העלייה מאתיופיה על כל מגווניה ומבצעיה השונים היא נס ציוני יוצא דופן. הכמיהה של אלפי שנות גלות לשוב הביתה והסבל הנורא על מנת לממש את החלום הזה הופך אותנו לסיפור מיוחד. "אני מעולם לא חשתי שונה. החברה היא זו שהגדירה אותי שונה. הגדרת החברה אותי וכמותי כשונים יצרה מצב – שאני מנסה לדחות בעל כורחי את הסטיגמה הזו. יש לי ארבעה ילדים מתוקים, צברים מקורזלי שיער שנולדו בישראל. להיות אבא אתיופי זה תחום עיסוק, מקצוע בפני עצמו. כשהם חוזרים הביתה מבית הספר אני מנסה לאבחן את יומם. תוהה ביני עצמי, האם מישהו פגע בהם על רקע היותם לבין לכאורה שונים, אף שילדי הם דוברי עברית נטולי מבטא״. איזה מקום בבית אתה אוהב במיוחד? "על קירות ביתנו יש אוסף של תמונות ודברי אמנות מאפריקה. אני מביט בהם מפעם לפעם. אני רואה בהם חיבור בין עברי להווה שלי ואולי גם לעתיד שלי. אני אוהב מאוד את ארון הספרים בביתנו. אני מאמין מאוד בקריאת ספרים, ואוהב לקרוא ספרות ישראלית. ויש בספרים משהו יהודי. תרבותי. מחבר בין בני אדם בלי מוצא או גזע. אין יותר יהודי מארון הספרים״. אילו חפצים יקרים במיוחד לליבך? "אני פחות מתחבר לחפצים. אני אוהב בני אדם. אני מתחבר לאדם באשר הוא אדם". ככה זה כשאוהבים ספרות הילדים היא לא ספרות רומנטית. היא ממעטת לכתוב על אהבה. וגם כשהיא כבר כותבת היא הופכת את הרגש לפעולה: "פרח נתתי לנורית". והנה גיבור בן חמש, שטוען שאהבה זה "לא לבנים", מתוודע לתחושה הזו שגורמת לו לקום מוקדם בבוקר ולהספיק להגיע לגן לפניה. לשמור לה כיסא ריק לידו ולחכות לה בחוץ אחר הצהריים. הלב שלו מכתיב את צעדיו ובכפולה מרגשת של שני האוהבים היטיב איתי בייקין לבטא את בליל התחושות של האהבה: "רגע הוא נמר ורגע הוא קוף... והלב שלו דפק: 'אל תלכי…'. מקסים ורומנטי. מאיר שלו, צייר: איתי בייקין. הוצאת עם עובד, 5+ לבני העננה רננה סיפור מתוק לעיתות שחונות. העננה רננה משוטטת בשמיים עד שהוריה שולחים אותה לקייטנה מיוחדת להורדת גשמים. שם היא לומדת להתעבות ולהתגשם וגם להשתהות רגע, לעצור. סיפור מענג שכולו רבדים רבדים של השפה העברית, על כל משלביה. הוא נולד מהעננים המכוננים של ספרות הילדים ודי ברור, גם אם לא כתוב, שרננה היא ביתם של הענן מניצנים (ע' הילל), נצר לענן ועננת מהר הכרמל (שמואל בס). הסיפור עובד למופע מחול מוזיקלי של להקת המחול אבשלום פולק. דורית רביניאן, איורים: דיויד הול. הוצאת עם 5+ עובד, לבני סיפור העגלה סיפור נפלא עם ניחוחות חסידיים, ז'אנר ספרותי שכמעט נעלם ממדף ספרי הילדים. זוהי מעשייה על כוחן של מחשבות חיוביות, אחדות ושותפות גורל. ארבעה חסידים יוצאים עם עגלון טוב לב וסוסיו הזקנים. בכל פעם שעגלתם נעצרת או נתקעת הם פותחים בניגון שמתניע את הגלגלים. טיבו של הניגון תלוי בפרשנות של כל קורא, ולצידה תמצאו את פרשנותו של המאייר צ'רקה שהחסידות שלו (הפעם עם כנפיים ומקור) מלוות את החסידים המזוקנים לאורך כל המסע. תמר מאיר, איורים שי צ'רקה. הוצאת כתר, 5+ לבני שני ואני סוף סוף סיפור משוחרר מכבלי הפוליטיקלי קורקט: לגיבור שלו לא נראה לו הגיוני שלכל דבר יהיה רק פתרון אחד, הוא לא מתבייש להגיד על ילד אחר שיש לו צחוק "אידיוטי" ( כן, כן, שחור על גבי ספרות ילדים) ובעיקר נהנה לספר, יחד עם חברתו, סיפורים מומצאים בחרוזים בעוד שהילד המעצבן מתעקש להיצמד לחוקי המציאות והודף את הדמיונות ואת החרוזים. אבל אז קורה משהו: הסיפור מנצח וכוחה של ההמצאה מכריע; המעצבן נשבה בקסם, מצטרף לפנטזיות ומתחיל לחרוז. שורות הסיום על מחיאות הכפיים של הלב הן ממתק. מתן חרמוני, איורים מיכל שלו. הוצאת כתר, 7+ לבני פולי שלוטרמוץ פולי היא גיבורה בלתי נשכחת הגרה עם הוריה ואחותה הקטנה בחווה ליד המבורג. יש לה שני סוסי פוני, חברת נפש וגם שן ערפדית שצומחת פתאום ומגלה לה סוד משפחתי וכוחות מיוחדים. שלוטרמוץ הוא משחק מילים בגרמנית שמרפרר גם לתרנגול בעל זנב מסרקי וגם למבנה של הלסת, ובכלל יש כאן כמה משחקי מילים שעוברים יפה בתרגום, ומרגע שתכירו את פולי לא תוכלו לחשוב על שם מוצלח יותר. האיור על כריכת הספר הראשון שבו היא נראית מניפה סוס הוא רמז לכך שמדובר בגיבורה רבת קסם כמו בילבי לפחות. רק שכאן יש שני הורים מתפקדים שמקפידים על חלוקת תפקידים שוויונית ולא מגדרית. וכן, גם עטלף, חברות אמיצה וטוב לב בטונות. לוסי אסטנר, תרגום: חנה לבנת. הוצאת אגם, 9+ לבני ציפור המזל שלי סיפור מרגש המבוסס על זכרונותיה של אווה נוסונוביץ, ילידת פולין ששרדה את מחנה ברגן בלזן, עלתה לארץ והקימה משפחה. כלתה, חנה לבנה, העלתה את הסיפור על הכתב. סיפור שמביא צדדים נוספים לאלה המוכרים לנו מתיאורי החיים בגטו ומספק הצצה לתנועה הקומוניסטית בפולין ערב המלחמה, וכן לחשיבות ההשכלה והחינוך. ליבנה שילבה באופן יוצא דופן התכתבות אותנטית בין הילדה ששנות נעוריה נגזלו ממנה במלחמה לבין המורה הפולני שלה שאליו כתבה אחרי שניצלה, ממקום המבטחים בארץ ישראל. מכתב ספוג געגועים למה שהיה ולא ישוב. 12+ חנה ליבנה, הוצאת דני ספרים. לבני מורים כותבים יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל מסעו של זוג פרחוני מנורמנדי לישראל. במהלך ביקורם בכל אחד מחודשי השנה, פוגשים הפרחים, אגי והורטי, בפרחי הארץ פרחי המדבר (חלמוניות), החצב המבשר את הסתיו, הסתוונית והכרכום. דרך סיפור המסגרת נפרש עולם בוטני שלם שמאפשר היכרות גם עם הדמויות המלוות את הטבע הארץ-ישראלי: פקח השמורות, נזיר יווני ועוד. כתבה ואיירה בלהה פישר, הוצאת אבן חושן תמיד בזמן פולק, ביבליותרפיסטית, רקחה סאגה משפחתית ,90- ישראלית המחזירה את הקוראים לשנות ה טרום עידן הווטסאפ. נטע, שנסעה לטיול הגדול, מתאהבת ברופא יפני ודרכו מגלה תרבות חדשה. היא מתקשרת עם בני המשפחה באמצעות מכתבים ארוכים ואינטימיים וכך נפרשת השושלת המשפחתית (גם הנשית). המפגש עם נשים מתרבות אחרת מאיר את יחסיה עם אמה, אחותה וסבתה באור חדש. במובן מסוים זה סיפור קוסמופוליטי, במובן אחר זה סיפור של דור ושל ישראליות נוסטלגית. חגית פולק, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. // ספרים אתנחתא // סופר בנעלי בית אתנחתא גלית לוי ספרות ילדים // "יבוא יום וישראל תחזיר לי אהבה" דני אדינו אבבה, העיתונאי והסופר, נזכר בילדותו כרועה צאן, הרחק מספסלי בית הספר; רווית שרף ובדרך הארוכה שעשה מאז, יחד עם עשרות אלפי העולים מאתיופיה אדינו אבבה. "רציתי לבלוע את העולם בבת אחת וקראתי המון ספרים" צילום: מור ברנשטיין סיפורו של שחף הספר המאויר הזה מטעה מאוד. לא רק בגלל שהכותרת מספרת על שחף ועל הכריכה מצויר צב, אלא כי לכאורה מדובר בספר ילדים אבל למעשה מדובר בסיפור חוצה גילאים שעוסק באחד הנושאים הכי רגישים בחברה שלנו היום; כשאין מתאם בין המראה של אדם לבין מי שהוא מרגיש שהוא באמת. בעידן שבו יש פתיחות לעיסוק בזהות המגדרית והמינית רואים יותר ויותר ילדים שמנסים בשלבים שונים לאמץ מראה והתנהגות שאינם תואמים את "מה שכתוב בתעודת הזהות". הניסיונות הללו מאפשרים להם לגלות את עצמם, אך הם לא תמיד מתווכים לסביבה. אבל זה לא רק סיפור על שינוי של זהות; זה סיפור על שינוי בכלל. שינוי מהותי. בשונה ממשלים (איזופוס למשל) וסיפורים עממיים שבהם חוזרת התבנית לפיה אי שביעות רצון של מישהו והניסיון שלו לאמץ או לקבל תכונות של אחר- עולים לו ביוקר (זנב יפה יותר, כנפיים) בספר הזה נשברות כל התבניות המקובלות. המחברות הן אמא ובת שנהגו לספר את הסיפור הזה, בבית, בחיק המשפחה. הצב שלהן לא אוהב את השריון הכבד, הוא עצוב להיות צב. הוא חולם להיות כמו השחף, לפרוש כנפיים ולעוף. אלי הצבים חושבים שילמדו אותו לקח אם יתנו לו את מבוקשו ושבמהרה הוא יחזור לחיקו החמים של השריון וישמח בחלקו. אבל הצב שהיה אומלל מגלה שהכנפיים הלבנות והמקור הופכים אותו למאושר. גם אם לא תמיד זה פיקניק (למשל כשסרטן צובט לך את המקור). למרות התחזיות טוב לו לצב ב"שחפיותו". אלי הצבים כועסים ומנסים להחזיר את הגלגל "כי צב תמיד נשאר צב" אך נאלצים לקבל את הבחירה שלו, "כמה מהם מהר מאחרים". ילדים עוסקים לא מעט בשאלות של זהות בכלל; הם בודקים ומנסים כחלק מתהליכי חיברות והתבגרות. הסיפור הזה שאיוריו מלווים בחן ובהלימה את העלילה הדרמטית הוא חומר מצויין למחשבה. 31 שיעור חופשי > 2020 ינואר 2020 ינואר < שיעור חופשי 30