שיעור חופשי / טבת תש"ף / ינואר 2020/ גליון 130

א ילו מחשבה או רגש מעורר בכם המונח "מצב קיצון"? אפוקליפסה מפחידה ובלתי צפויה או אפשרויות חדשות ומסקרנות? איך נערכים למצבי קיצון ואילו הצעות יש למעצבים ברחבי העולם מול מצבים כאלה? התערוכה החדשה "אקסטרים" שנפתחה לאחרונה במוזיאון העיצוב בחולון מציגה עבודות של מעצבים ואמנים מרחבי 80- כ העולם, גם ישראלים כמובן, העוסקות במצבי קיצון בתחומים שונים – אקלימיים, חברתיים וטכנולוגיים - ומעלות אפשרויות התמודדות איתם. לא מדובר בהכרח בפתרונות פרקטיים, אלא בניסוי מחשבתי שמעורר את הדמיון ובדרכו מעלה עוד ועוד שאלות. קחו למשל את עבודתה של המעצבת והאמנית לוסי מקריי שיצרה השנה את "עריסת דחיסה": מעין עריסה מרופדת המזמינה את המשתמש לשכב פרקדן ולשקוע בה, כשבתוך כך מתרוממות דפנות העריסה ועוטפות את הגוף ברכות, כמו בחיבוק מתמשך. העבודה הזאת מבקשת לתת מענה לעתיד קיצוני אפשרי שבו נהיה מבודדים על ידי הטכנולוגיה ונחיה בעולם הנתון ב"משבר מגע", מנותקים מעצמנו ומאחרים. בעתיד כזה, שבו לא יתקיים עוד מגע אנושי, עריסת דחיסה עשויה להוות מרפא אפשרי. עבודות, רובן 80- זוהי, כאמור, אחת מ חדשות, המבקשות להתנגד ולבקר את מצבי הקיצון ואת המנגנונים המפעילים אותם. התערוכה, כפי שמסבירים אוצריה, היא קריאה להתמתנות, ולא במקרה היא נבחרה לתערוכה המציינת עשור להקמתו של המוזיאון, ומתכתבת עם התערוכה הראשונה שלו. מיה דבש, האוצרת הראשית, בחרה באריק צ'ן, עיתונאי, מבקר והאוצר של יריד "דיזיין מיאמי" ומי שהיה מאוצרי התערוכה הראשונה, "מצב הדברים", לאצור יחד איתה ועם אזינטה פלנטנגה (אוצרת וחוקרת עיצוב מהולנד המתגוררת בשנחאי) את התערוכה הנוכחית. "עשור למוזיאון הוא הזדמנות נדירה להתבונן מעבר לאובייקטים ותופעות בנות חלוף, ולבחון את המנגנונים המפעילים אותם ואת התהליכים המובילים ליצירתם. הבחירה באריק צ'ן מאפשרת להתבונן בשינויים שחלו בעולם העיצוב ובתפקיד המעצב דרך שתי נקודות הזמן האלה", הסבירה דבש, והוסיפה כי "להבדיל מהתערוכה הראשונה שביקשה לשקף את 'מצב הדברים' העכשווי באותה תקופה, התערוכה 'אקסטרים' דנה במנגנונים המניעים את תהליכי ההקצנה בעולם ובתפקיד המעצב כמתווך, כמתנגד וכמי שמציע אלטרנטיבה לאופן שבו הדברים מתקיימים בהווה. עיצוב ביקורתי, התחום שבו עוסקת התערוכה, אינו עיצוב שלילי המתנגד לכל, או כזה המפנה אצבע מאשימה: הוא מציע דרך חשיבה אחרת ומייצר אפשרויות נוספות לעולם הסובב אותנו". בתערוכה ייבחנו מצבי אקסטרים דרך ארבע זוויות שונות: קיטוב, סחרור מואץ, הקצנת יתר ו"נורמלי חדש". העבודות המשתייכות לקטגוריית הקיטוב בוחנות כיצד נקודות הקיצון מונעות על ידי השקפות עולם קוטביות המחזקות את רעיון ה"אנחנו" לעומת "הם" בטווח רחב של נושאים: חוסר שוויון מגדרי, כלכלי או כזה המבוסס על גזענות, קיצונית פליטית או בדלנות, ומציעות אפשרויות גישור על הפערים בינינו. כך לדוגמה "הגברת הגדולה – אינסטינקט בסיסי", עבודתה של אנה אוגארד ינסן שהיא חלק מסדרת כיסאות שעוצבו עבור נשים במטרה לעודד אותן לאמץ שפת גוף המשדרת עמדה מעצימה ופרובוקטיבית יותר. הכיסא העשוי מקצף פוליאוריתן ורוד מציע לנשים לשבת בפישוק רגליים ובכך להפגין יותר ביטחון עצמי וישירות, כשהן מערערות על ההירכיות המסורתיות שמתקיימות בין נשים וגברים במרחב הציבורי. ומכיסא אחד למשנהו - "הדחף להישאר יבשים", שנועד להתמודד עם שיטפונות, אחד ממצבי הקיצון האקלימיים שפוקדים אותנו יותר ויותר. זהו כיסא מתכוונן שעוצב במטרה להתגבר על העלייה בגובה פני הים, כשרגליו ניתנות להארכה עד לגובה שמספק מושב יבש הגבוה מעל מפלס המים. המעצב הוא בוריס מאס, יליד הולנד, מדינה השוכנת ברובה מתחת לפני הים. דרך הכיסא נבחנים הזיכרון הקולקטיבי של הצפות היסטוריות והקשר העדין בין אנשים למים המבוסס על תלות ופחד. ובמעבר חד לקטגוריה של מה שכיום נראה לנו קיצוני ועשוי להתברר בעתיד כ"נורמלי החדש": עבודה של באס פרינסן המציגה מתחם של מגדלי מגורים בשנחאי שנראה כאילו צמח באופן אורגני מתוך סלעים מחודדים באופן שממזג את הטבע עם מעשה האדם. רק סקירה דקדקנית של הצילום מלמדת שגם הסלעים הללו הם מעשה אדם, וכך מיטשטשים הגבולות בין הטבעי למלאכותי. הדימוי הזה הוא חלק מפרויקט שמתעד נופים הנמצאים בתהליכי שינוי ומראה כיצד משנה הפעילות האנושית את כדור ארץ ואת הטבע עצמו. .2020 התערוכה מוצגת עד סוף מאי בשבתות מוצעת פעילות משפחתית הכולל סיור פעיל בהנחיית מדריכי המוזיאון וסדנת עיצוב במחיר מיוחד. יעל אפרתי // תרבות אתנחתא קיצונים משני הצדדים ל שנה הוצגה בישראל 50- פני כ תערוכת יחיד של הצייר חיים סוטין, אקספרסיוניסט רב-השפעה שפעל 20- במחצית הראשונה של המאה ה והוצג במיטב המוזיאונים לאמנות העולם ובהם המטרופוליטן בניו יורק, טייט מודרן בלונדון, מרכז פומפידו בפריז ועוד. בימים אלה, זוכה גם הקהל הישראלי להזדמנות נוספת לעמוד מול האורגינלים של סוטין ולנסות לפענח את סוד קסמם. את המשימה התובענית של הצגת יצירות שערכן נאמד במיליוני דולרים לא נטל על עצמו אחד משלושת המוזיאונים הגדולים שפועלים בירושלים, תל אביב וחיפה, אלא המשכן לאמנויות בעין חרוד. המוזיאון הזה, שהצליח להכניס לשיח האמנותי לא מעט תערוכות משובחות והביקור בו מהווה חוויה גם בזכות המבנה שלו - ממדיו, האור הטבעי המציף אותו וגינת הפסלים הקטנה שלו - מנוהל כעת על ידי יניב שפירא, שהוא גם האוצר הראשי שלו. 80 במסגרת "חשבון הנפש" לקראת ציון שנים להקמת המשכן (עניין מרתק בפני עצמו - מוזיאון לאמנות שנוסד עוד בטרם קמה המדינה) החליט שפירא על הצגת תערוכה גדולה שמשתרעת על כל חללי המוזיאון - "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית". כפי שמרמז שמה, התכוונו אוצריה לבנות תערוכה מקיפה שתערוכת היחיד של סוטין שבליבה היא רק חטיבה אחת ממנה. לצורך חשיבה מקיפה על תכני התערוכה ודרך הצגתה, התגבש צוות בן שלושה אוצרים: שפירא, סוריה סדיקובה, האוצרת הראשית של מוזיאון פושקין במוסקבה שאצרה בו לאחרונה גם תערוכה של סוטין, וד"ר בת שבע גולדמן- אידה, אוצרת פרויקטים מיוחדים במוזיאון תל אביב לאמנות ומומחית לאמני אסכולת פריז. ובחזרה לתערוכה - הפרק המוצג בחלל הכניסה למוזיאון מוקדש לעבודותיו של חיים אתר, בן קיבוץ עין חרוד ומייסד המשכן לאמנות, שהושפע מאוד מסוטין. משמאל לחלל המרכזי, בכמה חללים הנובעים זה מזה, מוצגת התערוכה 18 של סוטין. זוהי תערוכה לא גדולה המונה יצירות, חלקן מפעימות ממש, שהושאלו לתערוכה על ידי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון הכט בחיפה ואספנים פרטיים. בחלל התחתון והגדול של המבנה מוצגת החטיבה השלישית בתערוכה, העוסקת בהשפעתו של סוטין על ציירים ישראלים. לדברי שפירא, סוטין היה מופת של אמן המחויב טוטאלית סוטין בעין חרוד שנה אחרי שעבודותיו 50 הוצגו כאן לאחרונה, מציג המשכן לאמנויות בעין חרוד תערוכה המוקדשת לצייר הידוע - וגם להשפעותיו על האמנות הישראלית לאמנותו, וציירים רבים הושפעו ממנו באופנים שונים - החל מבחירת הנושאים לציור, דרך הצבעוניות ומשיכות המכחול העזות ועד המבע האקספרסיבי שכל כך אפיין את סוטין וטען את עבודותיו בעוצמה רגשית. מיד בכניסה לחדר העבודות הראשון בולטת הטכניקה המיוחדת של סוטין - הוא לא ערבב צבעים אלא הניח בצפיפות כתמי צבע זה ליד זה, באופן שהעניק לעבודה מימד מופשט. בדיוקנאות שלו, החל מהמוקדם ביותר, מבקש סוטין לבטא את עולמו הפנימי של האדם הניצב מולו ובכך יוצר תגובה רגשית עזה. בחלל המוקדש לדומם של סוטין מוצגות לא מעט עבודות של חיות מתות /שחוטות המוכרות שלו שהשפעתן ניכרת, כאמור, על עבודותיו של חיים אתר המוצגות בסמוך. החטיבה השלישית והגדולה בתערוכה, ובה אמנים ישראלים, היא מקבץ 43 יצירותיהם של מרתק ומעורר מחשבה על הדרך שבה אמנות משפיעה על סביבותיה ועל האופן שבו נובט זרע ההשראה באמן והוא מפתחו לידי יצירה עצמאית משלו. .2020 במרץ 21- התערוכה תוצג עד ה יעל אפרתי כ ,"2019" דאי לכם ללכת לראות את עבודת המחול החדשה שיצר אוהד נהרין ללהקת בת שבע. קודם כל כי במספר, נהדרים מכל 18 , הרקדנים בחינה. יש להם נוכחות בולטת, כל אחד בדרכו; יכולת תנועתית וירטואוזית ממש; וניכר בהם שהם מתמסרים לגמרי לעבודה הזאת - הם הולכים עד הקצה ומשם פורצים עוד קצת, לא חסים על עצמם ועלינו שמביטים מהם מקרוב מאוד ורואים איך קבוצה מגובשת ובה בעת אינדיבידואליסטית מצליחה להפוך את הקהל לחלק מהעבודה. הצופים אמנם לא נקראים לעלות על הבמה (כפי שקרה בעבודות אחרות של נהרין) אבל בפירוש מתקיים איתם דיאלוג. הדיאלוג הזה הוא " - וכוללת 2019" חלק מהאווירה האופפת את רגעים אופטימיים לצד תחושות של סוף הדרך, ציניות לצד חמלה, שמחה מתפרצת מול תנועה מהורהרת בהילוך איטי. את כל ההתרחשות הזו מלווה פסקול מרטיט – יש בו טקסטים מתהילים, שירים של פיירוז בערבית, ולקראת הסוף גם טקסט מדוקלם/מושר החונק את הגרון מתוך "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין. לאורך כל העבודה נשמעת המוסיקה כמו תפילה או תחינה מתמשכת לקץ האלימות, לימים יפים יותר; ומדי פעם מתפרצת לתוכה רוח אחרת - כך עם "בשנה הבאה" שמילותיו מוקרנות על אחד הכתלים, הצעה אופטימית/נאיבית שקהל המורגל אצלינו בשירה בציבור מצטרף אליה. ויש גם את "הנה מה טוב ומה נעים" ששרים הרקדנים ומשלבים זרועות אלא שלא הכל כאן נעים ואנחנו הצופים נדרשים לחוות את המורכבות. אפילו שיר הילדים המוכר והתמים "לכובע שלי שלוש פינות" נשמע כאן אחרת כאשר הרקדנים שרים ומבצעים את התנועות ואז המילים שנעלמות בהדרגה מקבלות כאן משמעות שלא חשבנו עליה קודם. בכל ההתרחשות הזאת צופה הקהל בחלל אינטימי, סטודיו "ורדה" במרכז סוזן דלל בתל אביב שבו עורכת הלהקה את חזרותיה ושם מבשילות היצירות שלה. הקרבה הפיזית לרקדנים, בשונה מהצפייה באולם תיאטרון רגיל והעובדה שהמחול נרקד על במה צרה במיוחד , מעצימות ללא ספק את החוויה. לא פעם עלתה בחלל הקטן תחושת מחנק שנכלאה בו כמו לא היה לה מספיק מרחב להתנדף. הקירבה הזאת גם מאפשרת לצפות ברקדנים באופן אחר - להבחין בכל הנפת רגל והבעת פנים, לראות אותם כשהן והם רוקדים נעולים במגפיים גבוהי עקב, מתרסקים לרצפה וקמים ממנה - כל פעם קצת אחרת - בתלבושות ובהרכבים משתנים דקות היצירה, ופשוט אי אפשר 75 ולאורך להוריד מהם את העיניים. כרגיל אצל אוהד נהרין, גם הפעם הוא נמנע מלפרש את העבודה ומעדיף שכל צופה יפרש ויחווה אותה בהתאם לדמיונו ורגשותיו. יחד עם זאת נראה שזוהי היצירה הפוליטית שלו עד כה. אמנם גם בעבודתו הקודמת "ונצואלה" ) הוא נוגע בפוליטי העכשווי, אלא שכאן 2017( הוא מפורש לגמרי. לקראת סוף העבודה יורדים כמה מהרקדנים מהבמה ונשכבים על שמיכות שנפרסות על ברכי הצופים. הכי קרוב שאפשר, הכי חשוף והכי פגיע. המופלאים 18 ", המופע החדש של בת שבע, ממשיך במסורת 2019" של היוצר אוהד נהרין עם דיאלוג מורכב בין הקהל, הרקדנים המיומנים והפסקול המגוון תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב בחולון סוקרת את היבטיו השונים של המונח "מצב קיצון", ובוחנת את תפקידו של המעצב כמי שלא רק מתווך את העולם - אלא גם מציע אלטרנטיבה העבודה תועלה במרכז סוזן דלל במהלך פברואר ובהמשך גם במהלך יוני ויולי. עיצוב החלל - גדי צחור, עיצוב הבמה והתאורה - אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב תלבושות - ארי נקמורה, עיצוב פסקול ומוסיקה מקורית - מקסים ואראט. יעל אפרתי - The Coolest White Un Studio עבודה של ". הכי קרוב לצופים 2019" מתוך המחול צילום: אסקף ציור של חיים סוטין, אוסף מוזיאון הכט. צילום: שי לוי 33 שיעור חופשי > 2020 ינואר 2020 ינואר < שיעור חופשי 32