שיעור חופשי / טבת תש"ף / ינואר 2020/ גליון 130

אפילו פעם בשבוע, כפי שעושים אולי במקצת בתי הספר בארץ, אלא כשגרה יומיומית. מערכת ההליכות היומיות של הילדים כוללת ימים קבועים שבהם הם מבקרים בבתי השכנים, לומדים מדעים בגנים הבוטניים – מרחק של קילומטר ברגל – או יוצאים למחנה בגן החורשות בשכונה. ימים קבועים מוקדשים למרכז הקהילתי, כאמור, וגם למוסד שכונתי מפתיע: בית הקפה השכונתי, "קפה שפירא". לדברי פיינשטיין, "בבית הקפה הילדים מתוודעים לפעולות חשבוניות כשהן מבוצעות בשטח, אפשר לקרוא תפריטים ואפשר ללמוד איך מכינים דברים". יום אחד בשבוע מוקדש למעון היום לקשיש "בית היימס", ממש "שמונים ושש" (בפרפראזה על התוכנית "שמונים וארבע") בהתהוות. ביקור שבועי בבית קפה נשמע אולי כמו גימיק, אבל לאופן למידה לא קונבנציונלי מעין זה, המשלב מרחבים שונים מחוץ לבית הספר, יש סימוכין בשדה החינוכי - כשהמונח המקצועי הוא "למידה תלוית מקום". בחו"ל פועלים בתי ספר אלטרנטיביים הממוקמים במקומות לא שגרתיים, כמו מרכז קניות גדול, תחנת רכבת ועוד. כך פותרת העירייה בעיות של מחסור במבנים מתאימים לבתי ספר, ומשקמת מקומות שעלולים להיות מוקדים לעבריינות והזנחה. גם הילדים יוצאים מורווחים - הם יוצאים מהבועה של בית הספר על משמעויותיה השונות, ומסתגלים מגיל צעיר למרחב העירוני. אך בניגוד לדוגמאות אלה, בשכונתי שפירא יוצאים למרחבי הלמידה הנוספים ממבנה בית ספר שאין שגרתי ממנו. "רציתי לקרוא תיגר על הדרך שבה מתנהל בית הספר ועל המקום בו מתנהלת הלמידה. אנחנו רוצים לגדל את הילדים בשילוב השכונה. לגדל את דור המסכים זה מורכב. בית הספר לא יכול להתיימר לעשות את זה לבד", אומר פיינשטיין, ומוסיף כי השיטה שבה יש מבנה אחד לבית הספר, והמורים והתלמידים יושבים בכיתה, כבר אינה מתפקדת. "בית הספר נהפך לבועה מגוננת", הוא ממשיך. "כשהייתי ילד, גדלתי בשכונה והיו לי חוויות נפלאות. הכרתי את התושבים, קטנים כגדולים. היינו רושמים במכולת". זו לא רק אמירה נוסטלגית, אלא הבעת עמדה. לדבריו, "ילד צריך להרגיש שייך לשכונה. חייבים להפיל את הקירות הללו בין העולם לבין בית הספר". עם זאת, מדובר בשכונה לא פשוטה, הצמודה לתחנה המרכזית על כל תחלואיה, שכונה שמתפרצים בה מעת לעת גם חיכוכים אלימים בין התושבים הוותיקים לאוכלוסיית מבקשי המקלט. פיינשטיין מודה כי "זהו אתגר גדול לענות בו. אנחנו מתלבטים ועובדים בשיטת ניסוי וטעייה. עדיין אנחנו צריכים להוכיח שבשיטה הזו אנחנו עוזרים לילדים ללמוד קרוא וכתוב ומיומנויות בסיסיות". ברבות השנים, התרוקנה השכונה מילדים ובית הספר הממלכתי היחיד בה, "ויתקין", נסגר. עד השנה נסעו ילדי השכונה כל בוקר ללמוד בבית ספר יסודי בשכונה הסמוכה, קריית שלום. "זו " ילדים זה שמחה", אומר מישהו בדרך למרכז הקהילתי בשכונת שפירא ביום חמישי אחד לפני כשבועיים, כשילדי "בית ספר השכונתי שפירא" חולפים על פניו. הוא מבוגר, כרסו משתפלת מחוץ למכנסיו, בגדיו מרופטים, ונראה כי מזלו לא שפר עליו. ודווקא משום כך, הקלישאה הזו עובדת. לראות ילדים בכיתה א' צועדים בבוקר ברחובות, זנבות סוס מתנפנפים, קולות צפצפניים מזמרים – יחד עם המנהל שלהם, שחר פיינשטיין, המוביל את הטור - זה אכן מחמם את הלב. אישה שיצאה מהבית לטיול עם הכלב שלה מעיפה מבט ומחייכת, מישהו מנופף מהמרפסת. "אבא של רות, אבא של רות", צועקים הילדים בקול אחד לגבר שראשו מציץ בין העציצים בקומה השלישית. רות היא בת כיתתם. אין ספק שהיא מרגישה מיוחדת באותו רגע. ההליכה השבועית לספרייה במרכז הקהילתי מזמנת לא רק מפגשים עם תושבי השכונה, אלא גם הזדמנויות למידה רבות, אומר פיינשטיין, מקצתן מתחום התוכן והמיומנויות, וגם כאלה שהן חברתיות ורגשיות. כפי אפשר להבין מהשם, כאן דוגלים בהכנסת ההווי השכונתי לבית הספר, ואם תרצו, בהעתקת בית הספר למרחב השכונתי. הלמידה הפעילה מתרחשת הן באופן מתוכנן היטב והן באופן ספונטני במרחב הקרוב הסובב את בית הספר. לפני הכל, המשמעות היא שהתלמידים הולכים ברגל בשכונה - לא פעם בחודש או "חייבים להפיל את הקירות שבין העולם לבין בית הספר" בבית הספר השכונתי בשכונת שפירא מאמינים כי הלימודים מתקיימים לא רק בתוך חדר הכיתה, אלא גם - ואולי בעיקר - ברחוב, בגינה, במרכז הקהילתי ואפילו בבית הקפה. "אנחנו ממפים צרכים רגשיים וחברתיים ולא מודדים צילומים: מור ברנשטיין | תמירה גלילי רק ציונים", אומר המנהל שחר פיינשטיין, מנהל בית הספר, ותלמידים. "כשהייתי ילד, גדלתי בשכונה והיו לי חוויות נפלאות" 15 שיעור חופשי > 2020 ינואר 2020 ינואר < שיעור חופשי 14