שיעור חופשי / טבת תש"ף / ינואר 2020/ גליון 130

שכונה מתחדשת", מרחיב פיינשטיין. "בשנים האחרונות יותר ויותר משפחות צעירות נשארות לגור בתל אביב ורוצות לגדל בה את הילדים. חלקן מגיעות לשכונת שפירא. כך גדל הצורך בבית ספר לשכונה". במעין צדק היסטורי הקצתה עיריית תל אביב לבית הספר השכונתי החדש את המבנה הישן של ויתקין. קומה א' במבנה שופצה בהתאם לחזון של הצוות, כחלל גדול ומודולרי, שאינו מחולק לחדרי כיתות. לעת עתה פועלת בו כיתה א' יחידה. קומה ב' עדיין ריקה, ומשמשת כר פורה לפנטזיות החינוכיות של הצוות. כך למשל, בהמשך השנה יגיעו תלמידי שנה ד' בלימודי תקשורת חזותית ב"שנקר" לעבוד בה על עבודת הגמר שלהם. "אני רוצה לחשוף את התלמידים לעוד פעילויות אמנות", אומר פיינשטיין. הם לא צריכים לעשות משהו למען בית הספר, רק להיות נוכחים במקום". התלמידים בכיתה א' מייצגים היטב את 26 התמהיל המיוחד של השכונה. "שכונת שפירא עשויה שכבות שכבות, בהתאם לגלי האוכלוסייה שהתיישבו בה, והתלמידים מגיעים מכל הקשת", אומר המנהל. לדבריו, בין השאר לומדים בכיתה ילדים של מבקשי מקלט, ילדים למשפחות בוכריות מוותיקות השכונה, ילדי פיליפינים, ערבים, או כאלה שהם בני תערובת. לעומתם, ילדים מקרב אוכלוסיית האמנים התל-אביבים לרוב נשלחים לבתי ספר הייחודיים מחוץ לעיר, כמו הדמוקרטי ביפו, האמנויות והטבע. לדברי פיינשטיין, משיחות עם הורים בשכונה, עולה שהמצב הזה עומד להשתנות - והם עתידים לרשום את ילדיהם לכיתות א' וב' בשפירא בשנה הבאה. הרחק מהחלונות הגבוהים פיינשטין עבר הרבה מהפכים עד שהגיע לעמדה זו של מנהל בית הספר יסודי. הוא בן , משפטן בהשכלתו, שהגיע לחינוך במקרה. 40 לדבריו, הוא הוקסם מהמשפט ומעשיית צדק, אך מכיוון ש"לא ראיתי את עצמי עובד באחת הקומות הגבוהות של מגדל מהודר בתל אביב, פרשתי מהמקצוע". הוא מצא את עצמו עובד עם נוער בסיכון, והלך ללמוד הוראה עם התמחות באזרחות. פיינשטיין עבד כמה שנים ב"בית של תמר" עם תלמידים לקויי למידה ואחר כך ניהל את תיכון "בית אקשטיין" של החינוך המיוחד בגבעתיים. הוא הצטרף ל"תוכנית מפרש" למנהלים יזמים של משרד החינוך וקרן לאוטמן ושם, הוא מתאר, נפקחו עיניו. "קלטתי שאני מדבר בשותפויות ורואה כל דבר במשקפיים של הזדמנויות. הגישה בתוכנית היא רב-תחומית. מלווים אותך אנשי מקצוע, לאו דווקא מתחום החינוך, וזה פותח אותך לשפות שונות". במהלך התוכנית פיינשטיין עבר תפנית משמעותית, ולדבריו, שינה את סגנון הניהול שלו. "עם הניסיון שלי, ידעתי איך מביאים ילדים לעשות בגרויות. זה לא היה אתגר בשבילי. אבל פתאום התחלתי מהבסיס, לשאול מה זה חינוך. לא עניין אותי כבר להיות מנהל מוביל, שיש לו תמיד תשובות לשאלות. עניין אותי לשאול שאלות. "במפרש שואלים מה החלום שלך, והחלום שלי היה להגשים חלומות של מורים. כל כיתה בבית הספר נהפכה למעבדה ליזמות חינוכית. לאחר מכן, הצעד הגדול הבא המתבקש בקריירה שלי היה לנהל תיכון גדול. אבל כאן עצרתי והחלטתי לחשוב אם זה מה שאני רוצה". פיינשטיין התקבל לתוכנית מנדל, שבה באמת עוצרים ללמוד ולחשוב - למשך שנתיים. "זו היתה חוויה אדירה. למדתי מה המשמעות של ללמוד ולהעמיק באמת. החלטתי שאני רוצה לעסוק בקשר ובשותפויות עם הורים", הוא מספר. פיינשטיין מתאר את עצמו כ"הורה מעורב מאד במסגרות הלימוד של ילדי". הוא גר בבאר 10 ,13 יעקב, אשתו עוסקת בחינוך וילדיו בני . לדבריו, הוא היה מתוסכל מהפלטפורמה 3- ו הצרה של הנהגת ההורים, ומאחר ש"פתאום הייתי רק הורה, התפנה לי זמן לשנות דברים". הוא יזם עם אגף מו"פ במשרד החינוך חממה ליוזמות של הורים ומורים בבאר יעקב. "הובלתי מפגשים של הורים ומורים, שיזמו יוזמות חינוכיות ביחד. קידמתי ערבים של הרצאות להורים ומורים שבהם מדברים על הכל חוץ מעל הילדים". במקביל, במסגרת מנדל הוא החליט לעלות שלב ולבדוק את מנגנון החינוך מבפנים ברשויות המקומיות, והוא עשה זאת במנהל החינוך של תל אביב. "זו היתה חוויה מעניינת וחזקה להכיר את החינוך בעיר כמו תל אביב, אבל הרגשתי כמו בלימודי משפטים, שגם בקומה השנייה של בית העירייה לא אמצא את מקומי וכל עוד בוער בי הסיפור של הקשר בין הורים-מורים-ילדים אני צריך לחזור לבית הספר, להמציא את המושגים האלה מחדש". לדברי פיינשטיין, "בגיל תיכון אי אפשר לשנות סדרי עולם. יש לך את הבגרויות כמכשול שאתה צריך להסיט אותו מהדרך. הייתי רגיל לעבוד עם ילדים שנפגעו מהמערכת והורים פצועים, והחלטתי שאני רוצה להתחיל מחדש. בכיתה א', ילדים הם דף חלק. הם לא יודעים מה זה בית ספר. אתה יכול לעצב תודעה נכונה יותר". הוא חיפש שכונה קשה שהעירייה מתכוונת להקים בה בית ספר. "שפירא היתה בינגו. ההורים שבאו להירשם לבית הספר לא ידעו שהם הולכים להזיה, לחלום חדש", הוא אומר. אחרי חריש עמוק בשטח, פיינשטיין גיבש את המודל השכונתי שבו רותמים את כל השכונה ללמידה. במשך כמה חודשים לפני שנפתחה שנת הלימודים הוא כמעט גר בשפירא. מבוקר עד ערב הקדיש את זמנו ללימוד השכונה. "בשיטוטים שלי ראיתי שיש מקומות שלמים שבבוקר הם ריקים - הספרייה, הגנים הבוטניים. חשבתי שאפשר לנצל את זה לטובת בית הספר". הוא גם יזם מפגשים עם אנשי מפתח בשכונה ועם שכנים. "דפקתי לאנשים בדלתות, התיישבתי אצלם, נדנדתי להם, עד שהכרתי את השכונה ממסד עד טפחות. שכנות זה דבר מדבק, עכשיו כבר פונים אלינו בהצעות להירתמות למען בית הספר". הידיעה על פתיחת בית הספר לא התקבלה בשלווה, ולוותה במחאה - הן של ההורים בבית הספר הממ"ד "שורשים", השייכים לגרעין התורני במקום, והן של הורי בית הספר "נופים" בקריית שלום, שחששו שבית ספרם ייגרע כשילדי שפירא לא יגיעו אליהם. הם השביתו למשך שעתיים את בתי הספר, אך מאז הרוחות נרגעו. "ההורים בממ"ד דרשו שיבנו גדר הפרדה בין שני בתי הספר. הם חששו מילדי מבקשי המקלט. גם הורי בית הספר השכונתי ביקשו הפרדה, כי הבינו שלא רוצים אותם. אני ומנהל שורשים היינו תמימי דעים שלא תהיה גדר. הפשרה היתה שההפסקות מתואמות כך שהילדים לא יוצאים באותו זמן". חדר הורים במקום חדר מורים חוץ מהלמידה החוץ-כיתתית, כל ההוויה בבית הספר השכונתי שבו פועל יום לימודים ארוך היא אחרת. "אנחנו ממפים צרכים רגשיים וחברתיים ולא מודדים רק ציונים", אומר המנהל. "הלמידה היא גם רגשית, נוטעת תחושת שייכות למקום. אם אתה לא מרגיש שייך, אתה יכול להיות אבוד. הזהות כאן היא עניין ראשון במעלה". אחד העקרונות של בית הספר הוא ביקורי בית של הצוות. "אם יש תלמיד שחסר לו משהו, אנחנו צריכים לדעת", מסביר פיינשטיין. בית הספר מעודד מעורבות הורים אמיתית. כך למשל, אין חדר מורים, אבל יש חדר הורים, מקום שבו ההורים יכולים לשהות בבית הספר. הם יכולים לצפות בשיעורים ולהיות מעורבים. "בית הספר קם ונופל על הקשר עם המשפחות שיצרנו אתן אמון מלא". לחזון של פיינשטיין נרתמו שתי מחנכות נלהבות ומנוסות של כיתות א' ו-ב׳. שתיהן היו על סף שנת שבתון, אך ויתרו על תוכניותיהן וקפצו למים. טובי חמו פיתחה את הנושא הפדגוגי לפי מודל שהיא מכנה שעת הנחייה. "כשהייתי מורה צעירה, לא הבנתי איך מארגנים למידה פרונטלית עם כל כך הרבה ילדים. בעשור שאני בכיתה, אני מנסה למצוא דרכים איך להגיע באופן אישי לכל ילד לילד. "פיתחתי שיטה שמאפשרת לי לראות את כולם ולקדם כל ילד ברמה האישית והלימודית שלו. ייצרתי משימות קבוצתיות ואישיות ואפשרתי לתלמידים לעבוד לבד. לימדתי אותם לעבוד לבד. על מה אתה בוחר, על מה אתה מוותר. זה מפנה לי זמן לשבת עם מי שזקוק לכך", היא מספרת. בשעת ההנחיה, יש פינות למידה שהצוות מכין מראש סביב נושאים. הדבר מאפשר למחנכות לקדם את רכישת הקריאה והכתיבה בכיתה מורכבת המאוכלסת במנעד מאוד רחב של ילדים עם רמות קוגניציה ויכולות שונות. המחנכת השנייה, ליאת שמרלינג מאיר, מרכזת את הלמידה החוץ-כיתתית. היא מספרת על למידה ספונטנית בשבוע שעבר בדרך למתנ"ס. "הילדים למדו לזהות עצי פיקוס קרוב לבית הספר", היא אומרת. כשהגיעו למתנ"ס, הם הצביעו בעצמם על הפיקוסים. חוץ מזה, בדרך הם לומדים לנווט, לומדים להישמע לתמרורים ואת משמעותם, וכל זה לפני שהשלימו את רכישת הקריאה והכתיבה. במיומנויות אלו יעסקו בספרייה". שמרלינג מאיר היתה מורה לכיתות א'-ב' בבית ספר ממלכתי רגיל ברמת החייל ובמקומות נוספים. בין שאר עיסוקיה, היא גם כותבת את הבלוג "מורה בפיז'מה", ויש לה השקפה מעניינת על תפקידה של מערכת החינוך. "אני חושבת שהתפקיד של בית הספר הוא ללמד את כל מה שלא מלמדים בבית הספר", היא אומרת. "למשל, להתמצא בסביבה, להשתמש בכישורים שרוכשים בבית הספר באופנים אחרים מאלה המתוכננים, לסגל מיומנויות שהן פחות במוקד תשומת הלב, כמו פנייה לאדם ברחוב בצורה מנומסת ועוד". שמרלינג מאיר היא מהמורים שאינם מפחדים מיציאה מהשגרה. "גם בבית הספר הקודם שלימדתי בו יצאתי הרבה עם התלמידים", היא מספרת. למה לה הטרחה הזו? "באופן הזה אני יכולה לראות יותר את החוזקות של התלמידים, את התפקוד החברתי שלהם, כיצד הם מתמודדים. התפקיד שלנו הוא לראות אותם, לדאוג שיפרחו ויצמחו להיות אזרחי המחר. את זה קשה לעשות כשנשארים בין כתלי בית הספר. "בשבוע האחרון התחלנו להתבונן יום יום בשמים כשאנחנו יוצאים, ולהבין מה מזג האוויר, לחוש את הרוח. זה לא דבר טריוויאלי". כשאני שואלת אותה אם הלמידה הזו לא באה על חשבון המיומנויות, היא עונה בכנות: "אנחנו פחות שמים את זה במרכז. באיזשהו מקום אנחנו מאפשרים לתהליך להיות ארוך יותר, ומאמינים שהדרך הלא קונבנציונליות מקדמת את הילדים". שמרלינג מאיר מאמינה שהעושר של השפה מגיע גם מהחשיפה לסביבה. כך למשל, בדיוק בשבוע שבו הילדים למדו את הצליל ד', הם פגשו בדוור. "הוא הציג את עצמו וסיפר לנו על העבודה שלו. דרך המפגש הלא מתוכנן הזה, הילדים לומדים מיומנות של שאילת שאלות. הם משמרים המון יכולות שיש להם והולכות לאיבוד בבית ספר, כמו למידה מתוך סקרנות, מתוך הנאה והתלהבות". ההתלהבות שלה עצמה בולטת. "לשים לב לדברים מסביבנו זו למידה חשובה. בדרך כלל ילדים הולכים עם עיניים למטה או במסך הטלפון. הם לא רואים את הדרך. פה הדרך היא מה שחשוב. הפעם אנחנו, המבוגרים, לא מזרזים אותם. בטיולים האלה אנחנו לוקחים את הזמן. פיתחנו מסורת. כשיוצאים מהשער מברכים את השומר בבוקר טוב שואלים אותו מה שלומו. בדרך אנחנו עוברים ליד נעמי התופרת. עוברים ליד המסגר שמתקן משהו. הם למדו לשאול כל אחד מה הוא עושה". ואולי צריך לחשוש מתחושה נינוחה מדי בשכונה? אחרי הכל, השכונה הזו היא לא פשוטה. לדברי שמרלינג מאיר, "אנחנו עובדים על זה. אנחנו לומדים גם על גבולות ומוגנות, מחזקים את המסר שלא מדברים עם זרים. רק כשהולכים עם מבוגר - אבא, אמא, המורה או המנהל - אפשר". כמורה, היא עצמה נהגה לצאת מהכיתה גם בבתי הספר הקודמים שלימדה בהם, אך היא מודה שזהו אתגר לצאת לטיול מדי יום. "זה מחייב התארגנות. ההתארגנות שלנו היא לא מושלמת עכשיו כי זו התחלה. אבל אנחנו לומדים יומיום". לפני שניגשו למטרה שלשמה הגיעו לגנים הבוטניים, הילדים למדו עד איפה משתרע הגן. "אנחנו רוצים שהמקום יהיה עבורם כמו כיתה", מטעימה שמרלינג מאיר. "להתמצא במרחב כשאתה בכיתה א', זה תהליך. יצרנו מפה פשוטה וסימנו מקומות שונים בגן, למדנו על גבולותיו. דיברנו על מה זה ללכת לאיבוד, איך מרגישים". רק אחר כך, הם התפנו לתוכן. "הבאנו לילדים פקעות של חצבים והם שתלו אותן. זה היה דבר מדהים שבדרך חזרה, אצל הירקן הם זיהו את הבצל ואמרו שהוא כמו פקעת". ביום אחר הם גילו קיפוד. "יש ילדים שראו בפעם ראשונה את היצור הזה. הם התרגשו. אבל אנחנו לא מסתפקים בזה. האתגר הרציני הוא ליצור המשכיות בכיתה. יש גם רצון לייצר משהו מובנה, כי עדיין אנחנו מאלתרים חלק גדול מהזמן". "עצם החוויה לא מעניין אותי", מודה גם פיינשטיין. "היציאה מהכיתות צריכה להיות אפקטיבית ואנחנו בודקים מה המינון הנכון בין היציאות החוצה לזמן הנחיה בבית הספר. אני מחויב לכך שהילדים פה ילמדו קרוא וכתוב וחשבון. אנחנו מתקנים את עצמנו בלי סוף, לומדים תוך כדי תנועה - ועדיין חובת ההוכחה עלינו". ליאת שמרלינג מאיר, "אני חושבת מחנכת: שהתפקיד של בית הספר הוא ללמד את כל מה שלא מלמדים בבית הספר. למשל, להתמצא בסביבה, להשתמש בכישורים שרוכשים בבית הספר באופנים אחרים מאלה המתוכננים, לסגל מיומנויות שהן פחות במוקד תשומת הלב" "עם הניסיון פיינשטיין: שלי, ידעתי איך מביאים ילדים לעשות בגרויות. זה לא היה אתגר בשבילי. אבל פתאום התחלתי מהבסיס, לשאול מה זה חינוך. לא עניין אותי כבר להיות מנהל מוביל, שיש לו תמיד תשובות לשאלות. עניין אותי לשאול שאלות" "פיתחתי טובי חמו, מחנכת (בתמונה למטה): שיטה שמאפשרת לי לראות את כולם ולקדם כל ילד ברמה האישית והלימודית שלו. ייצרתי משימות קבוצתיות ואישיות ואפשרתי לתלמידים לעבוד לבד. זה מפנה לי זמן לשבת עם מי שזקוק לכך" "רציתי לקרוא תיגר שחר פיינשטיין, המנהל: על הדרך שבה מתנהל בית הספר ועל המקום בו מתנהלת הלמידה. אנחנו רוצים לגדל את הילדים בשילוב השכונה. לגדל את דור המסכים זה מורכב. בית הספר לא יכול להתיימר לעשות את זה לבד" המחנכת ליאת שמרלינג מאיר. "לראות את החוזקות של התלמידים". משמאל: היועצת, אורטל דביר 17 שיעור חופשי > 2020 ינואר 2020 ינואר < שיעור חופשי 16