20 / 64
20
2009
פברואר
עט השדה
עליה קדם
המשאב - הורים - מוסכם על כל העוסקים
בעבודה עם ילדי ונוער בסיכון - כחיוני. לא תמיד
חשבנו כך. כדי שההורים והמשפחות יהיו צד בכל
פתרון שנועד לטפל במצבי סיכון של ילדים , עדיין
יש לנו דרך לעשות.
בכוונתי להציג כאן את תמונת ההישגים ולהציע
כיוונים ואתגרים לעתיד.
בתקופת היישוב, לפני קום המדינה, וגם זמן רב
לאחר שקמה, התאפיינה המנהיגות החינוכית
בחתירתה ליצור “אדם חדש” - ישראלי. התפיסה
של גאולת העם והאדם, במשמעות של ניתוק מן
העבר ומהשורשים, זכתה לקונצנזוס רחב. לא
אחת התבטאה תפיסה זו בניסיון להרחיק ילדים
בסיכון מהוריהם, או לפחות להגביל את השפעת
ההורים והמשפחות, על ידי צמצום סמכותם
והגברת התערבותו של הממסד (תנועות הנוער,
רשויות הרווחה, מערכת החינוך, קיבוצים, פנימיות
ועוד).
, וכשאני סוקרת
1953
אני עובדת סוציאלית משנת
את שנות עבודתי עולים בי הרהורים על כברת
הדרך שעשינו בהתייחסות למקומה של המשפחה
בעבודה עם ילדים ונוער בסיכון. בראשית צעדיי
הוגדר תפקידי “עובדת מונעת”, עובדת שתפקידה
למנוע את הוצאתם של ילדים מהבית. הייתה
הבחנה ברורה בין עובדים סוציאליים, שעבדו עם
המשפחה (לימים - השירות לפרט ולמשפחה), ובין
עובדים סוציאליים “מונעים”, שעבדו עם הילדים
(לימים - השירות לילד ולנוער). נלחמתי על כך
שאינני “רק” עובדת עם ילדים ונוער והזכרתי
לממונים כי תמיד יש משפחה בתמונה. כבר
אז יקדה בי האמונה בחשיבותם של ההורים
ובהשפעתם על הסיכוי לעזור לילדים שהוגדרו
ילדים בסיכון. לי היה ברור שאי אפשר לעזור
לילדים ולמנוע את הוצאתם מהבית בלי שינוי
בתפקוד ההורים.
”
הורים נוכחים
ל”
”
הורים נפקדים
מ”
תמונת מצב
ארבעה ציוני דרך בהתפתחות תפיסת מקומה של המשפחה
מושגים הנוגעים לצורך בשותפות בין-מקצועית ושותפות עם ההורים
כבר מובנים היום ומקובלים על רוב העוסקים בילדים ובני נוער בסיכון.
אין ספק שמערכות השירותים החברתיים עברו כברת דרך משמעותית
בהתייחסותן למשפחה כמפתח להבנת מצבם של ילדים. עד כמה
קיימת נוכחות ממשית של ההורים בפועל?
העובדה ש”יש הורים ומשפחה בתמונה” הייתה
ברורה וידועה לכול, אך לא היה בה כדי להגדיר
נכונה את המעמד שלהם בתהליכי הטיפול שלנו
באותן שנים. הם אמנם היו שם, אך כשחקני משנה
בלבד. אנו הגזמנו בהערכת יכולתנו להגדיר את
הסיבות למצבי הסיכון ואת הנסיבות שמחריפות
אותם. האמנו שאנו יודעים מה צריך לעשות כדי
לשנות מצבים אלו, וראינו בהורים “גורמים” למצב
ולא “שותפים” שיכולים לשנותו.
המציאות טפחה על פנינו והכריחה אותנו להתבונן
בה ולבחון אותה, שכן מספר הילדים שהוצאו מן
הבית גדל - אך מצבי הסיכון נותרו בעינם. היה
עלינו לבדוק את עצמנו ולחפש דרכים חדשות
לפתרון.
עד מהרה נוכחנו שה”שורשים” אכן חשובים וצריך
לבחור כיוון מחשבה אחר. הלכה והתגבשה ההכרה
בחשיבות הקשר עם ההורים וחיזוקם. נראה כי כל
אחד זקוק לשורשים ועלינו לחזק שורשים אלו כדי
שהעץ וענפיו יהיו חזקים.
נדרשה חשיבה אחרת, סדק ראשון בחומת הוודאות
בדרך ליצירת אדם חדש - בלא עבר.
בד בבד התברר לנו כי אמיתות אלה מטרידות עוד
רבים מאנשי המקצוע, גם בארצות אחרות. גם
שם קיוו לאפשר לילדים עתיד טוב יותר באמצעות
העברתם למשפחות אומנה או למוסדות, ולפעמים
גם באמצעות אימוץ.
. תכנית אוריון - כוחה של
1
המצלמה
משרד הרווחה בישראל ומשרד הרווחה בהולנד
לחפש דרכים לחזק את
1989-
חברו יחד ב
המשפחה ולשמרה. בדרך זו נודע לנו על תכנית
“אוריון”, תכנית המאפשרת לשפר את כישורי
התקשורת בין ההורים לילדיהם - בעזרת מצלמת
וידאו.
היא עובדת
עליה קדם
סוציאלית, זוכת פרס
הנרייטה סאלד, בעבר
מפקחת ארצית בשירות
ילד ונוער בתחום הקהילה
והאמנה. כיום יו”ר העמותה
“שביל הקהילה” ונציגת
ישראל בעמותה הבינלאומית
THE INTERNATIONAL
INITIATIVE