"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

הדבר שהכי קשה לי אולי הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו עכשיו הוא כל מה שעוד תכננו. היו לנו עוד רעיונות, עוד גיליונות, עוד נושאים שרצינו לקדם, עוד שיחות ועוד תכניות. היינו בטוחים שיהיה לנו עוד זמן. אבל באופן שאיש מאיתנו לא צפה, הזמן הזה נגדע בבת אחת. איבדתי לא רק אדם שהיה משמעותי כל כך עבור ציבור שלם. שנים. 14 איבדתי חבר שהיה חלק מחיי במשך אדם שהפך למשפחה. תודה, מומו שנים. 14 אני רוצה להודות לך על האמון שנתת בי לפני על הדרך שעשינו יחד. על השיחות, הוויכוחים, הצחוקים, הרעיונות והתכניות. על המגזין. על הרדיו. על כל אותם רגעים שבהם ניסינו, כל אחד בדרכו, לעשות קצת יותר טוב עבור אחרים. ובעיקר – על החברות. היית אדם שיכולתי להתקשר אליו, להתייעץ איתו, לשתף אותו ולדעת שהוא שם. ואולי זו הגדולה האמיתית של אדם – לא רק כמה אנשים הכירו אותו, אלא כמה אנשים הרגישו שהוא באמת ראה אותם. מומו, המיקרופון שלך נשאר פתוח כשאני חושב על הדרך שעשינו, אני חוזר אל אותו רעיון נועז – "גלגלים ברשת, רדיו ללא מגבלות". 2000- מתחילת שנות ה אולי לא במקרה בחרת אז ברדיו. כי רדיו הוא קודם כול קול. ואתה הקדשת את חייך להיות קול. קול עבור מי שלא תמיד נשמע. קול עבור מי שלא תמיד קיבל במה. קול עבור מי שהיה צריך שמישהו יעמוד לצדו. היום, כשהקול שלך נדם, האחריות שלנו היא לא לתת לו להיעלם. המגזין שהקמת. הארגון שבנית. המאבקים שהובלת. הספר שכתבת. הרעיונות שהקדימו את זמנם. ובעיקר – האנשים שנגעת בחייהם. כל אלה הם חלק מהקול שלך. המורשת שלך תמשיך מומו, הקדשת את חייך למען אנשים עם מוגבלות. לא תמיד ניצחת. הדרך הייתה לעיתים ארוכה, מתסכלת ומייגעת. . מעולם לא ויתרת על עצם המאבק אבל וזה אולי השיעור הגדול ביותר שהשארת אחריך: שינוי אמיתי מתחיל באנשים שמסרבים להשלים עם מה שאינו ראוי. המאבק שלך לא מסתיים ביום שבו הלכת מאיתנו. הוא ממשיך בכל אדם שקיבל בזכותך עזרה, בכל זכות שקודמה, בכל דלת שנפתחה ובכל אדם עם מוגבלות שהרגיש שיש מי שנלחם עבורו. ואני מבטיח לך שגם מגזין "הארגון" ימשיך לשאת את רוח הדרך שהיית שותף להקמתה. שנים ערכתי את המגזין הזה לצידך. 14 במשך מהיום אמשיך לערוך אותו גם עם הגעגוע אליך. ובכל גיליון, בכל כתבה ובכל מאבק למען ציבור האנשים עם מוגבלות, תהיה איתנו במידה מסוימת. כי אנשים כמו מומו אינם באמת נפרדים מאיתנו. הם פשוט מפסיקים להיות לידנו – ומתחילים להיות בתוכנו. מומו יקר, לא הספקנו לעשות את כל מה שתכננו. לא הספקנו להיפרד. שנים של דרך משותפת. 14 אבל הספקנו שנים של עשייה. 14 שנים של חברות. 14 שנים שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. 14 ואלה תודה על הזכות להיות חבר שלך. תודה על האמון. תודה על הדרך. ותודה על החברות שהפכה עם השנים למשפחה. המיקרופון שלך אולי השתתק, מומו. אבל הקול שלך ימשיך להישמע. יהי זכרך ברוך. שלך תמיד, ישראל פרץ עורך מגזין "הארגון" 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 49