"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

מומו, אתה כבר חסר מאוד. שנה. 25 הכרנו לפני היית אז "מומו הלוחם בדרכים", פעיל חברתי מוביל ועוצמתי, כולם הכירו אותך, כולם הצדיעו לך, כולם נפגשו איתך. בהתחלה חששתי ממך ומההילה סביבתך. ואז יצא לנו להיפגש, פעם ועוד פעם להתייעצויות, לחשיבה, לשיתופי פעולה ובהמשך כשדרן בבייבי שלך רדיו על גלגלים וככתב קבוע במגזין "הארגון". במהלך השני התקרבנו יותר ויותר והכרתי את מומו הרגיש, האכפתי, הלוחם החברתי, איש משפחה אוהב ועטוף אהבה והערכה. מומו היה יזם חברתי חדשני עוד לפני שהמושג הזה היה קיים. מומו הקדיש את זמנו למשפחתו לעמותת נכי ישראל, למגזין הארגון, לרדיו על גלגלים ולעשרות ואולי מאות רבות של מאבקי זכויות למען אנשים עם מוגבלות. מומו הלוחם בדרכים עם התדמית הקשוחה היה מוביל חברתי מחוייב ורגיש, אוהב אדם. אני מעז להאמין שעם השנים היה לנו קשר הדדי של יזמים, במקום של שיתוף פעולה, התייעצויות, והערכה הדדית. מומו, אתה כבר חסר. אני משוכנע שישמרו וישמרו את המורשת שלך בהיסטורית מעמד האנשים עם מוגבלות בישראל. שלך בחברות יובל וגנר, יו"ר ומייסד עמותת נגישות ישראל חברים יקרים... עוד לא יבשו הדמעות, ולא התפוגג ההלם מלכתו המפתיע בטרם עת של חברי ואחי היקר והאהוב... מומו. עברתי ביחד עם מומו במשך עשרות שנים המון חוויות שאני יכול לספר כדי להעלות דמעות של צחוק ו/או התרגשות. אני בוחר לספר לכם דווקא על מפגש ההיכרות שלי עם מומו. מפגש קטן שכל כך מאפיין את מומו. את הרגישות, אהבת האדם, והרצון לעזור לכל אדם, בעיקר אדם עם מגבלה פיזית... הנושא הרגיש אצל מומו. , במסגרת השירות הצבאי נפצעתי פציעה קשה 20 בגיל שהותירה אותי משותק בפלג גופי התחתון ומרותק לכיסא גלגלים. לאחר שנה של אישפוז ושיקום שוחררתי מבית החולים. מספר חודשים לאחר שיחרורי כשאני עדיין חסר ביטחון במצבי החדש, החלטתי לחזור לאהבה הישנה שלי... כדורסל. החלטתי ללכת לבד לצפות במשחק כדורסל. נסעתי להיכל הספורט ביד אליהו. הגעתי למגרש קצת באיחור והשערים כבר היו סגורים. הסתובבתי והתחלתי לחזור לכיוון הרכב עם פנים נפולות. בדרכי לאוטו אני רואה את מומו מתקדם מולי. הוא רואה אותי וברגישות האופיינית שלו קולט שאני עצוב, ושואל אותי "בחור, למה אתה הולך?" עניתי לו שרציתי לראות משחק אבל השער כבר סגור. מומו חייך חיוך ענק, טפח לי על הכתף ואמר "בוא איתי". ואני לא מכיר אותו, אבל מרגיש את הביטחון שלו, והולך איתו בלי להתלבט שניה. הגענו לשער הברזל הסגור. מומו הניף את כף ידו הענקית פעמים. היתה תחושה שכל היכל 3 ודפק על דלת הברזל שניות השער נפתח 5 הספורט רעד מהדפיקות. ואכן, תוך ושני סדרנים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ואמרו "מומו... איפה אתה? מחכים לך". נכנסנו למגרש ביחד, ישבנו על הפרקט. מומו הושיט לי את ידו ואמר "אני מומו. נעים מאוד. מה שמך?" אני אריאל. "אני לרשותך בכל דבר שתצטרך". קבענו למחרת לארוחת צהריים ומאז הפכנו לחברי נפש עד היום הארור בו מומו הלך מאיתנו. יהי זכרו של מומו ברוך לעולמים. אריאל אוטלונגי נפרד ממומו בדמעות נפרדים משלמה מומו נקוה ז"ל 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 50